הבטחתי לכתוב...
למרות התשישות הנפשית הזו שמותירה אותי בלי הרבה חשק.
אבא שלי צוחק שאיפה שהוא גר לא יפגעו הקטיושות כי אין עליהם נ.צ במפה, הרי הוא גר על גבעה באמצע כלום, אבל בכל זאת נפלו כמה קטיושות לא מאוד רחוק משם.
לדני מקפה קרטר בנהריה, ליד הבית של סבא וסבתא, כרתו את הרגל שנפגעה מהקטיושה.
הורים מבוגרים של חברה של אשתו של אבא גם נפצעו ומביה"ח העבירו אותם לבית אבות בעכו, שם קצת יותר בטוח מבנהריה. הבת שלהם שהיא בת יחידה, פוחדת לצאת מהבית עם הילדים. בעלה, אבא שלהם, נהרג לפני כמה שנים בפיגוע.
אחי הקטן צועק על ההורים שלו שלא יצאו לעשן בחוץ כי אמרו בחדשות להשאר בבתים. הם גרים במין צימר, אין שם חדר בטחון. טוב שאת זה הוא לא מבין בגילו.
דיברתי עם אמא שלו עכשיו והיא אמרה שמחר אולי הם בכל זאת יבואו אלי, היא והילד, ואבא ישאר לטפל בבית ובחיות כי הוא לא רוצה לעזוב.
אמא שלי נשארת בצפון כי סבתא מסרבת לעזוב. אחרת שתיהן היו באות למרכז גם.
גם שאר המשפחה נשארים כי סבא וסבתא מסרבים לזוז מנהריה. למרות שהדודים מהקיבוץ אמרו שיש מספיק מקום ושיבואו כולם, סבא , סבתא והדודים מנהריה.
גם כשאני מנסה לחיות את חיי כרגיל אני לא באמת מסוגלת.
הם כל הזמן במחשבות שלי, הדאגה אליהם מכרסמת.
אני כל הזמן מתפללת, שרק לא יקרה להם שום דבר.
הם הדבר הכי יקר בחיי, המשפחה האהובה שלי.
לפני 17 שנים. 16 ביולי 2006 בשעה 7:46
