וניל עם פיצפוצית

אבא ואשתו עם הילד חוזרים לצפון היום.
הם החליטו לחזור הביתה אחרי כמה ימי הפוגה בשקט של הקיבוץ.
ביום שישי הם נוסעים שוב למקום רגוע, אבל בינתיים הם יהיו חשופים וזה מלחיץ.
ליד הבית של אמא נפלה קטיושה אתמול, היא סיפרה לי את זה בטלפון כשהייתי בדרך לחזרות.
זה מחרפן איך כל הזמן במחשבות יש פס רץ של דאגה למשפחה שתחת הפגזות, כמו השורה הזו שרצה במחשב או בטלוויזיה עם מבזקי ידיעות. זה אמנם בשולים אבל אי אפשר להתעלם מזה.
אני מנסה קצת להשתחרר ולנוח מהמחשבות האלו כי הן מתישות אותי ולא פרודוקטיביות, והן תמיד צצות מחדש.
אולי ביום שישי הם ישארו כאן, ואז אני אהיה קצת יותר רגועה.
אבל אי אפשר לדעת אם הם ישארו, הם לא רוצים להשאיר את הבית ריק ליותר מדי זמן ויש גם כלב וארנב שאין מי שיטפל בהם, וגנרטור שצריך להפעיל כדי שיהיה חשמל והדברים שבמקרר לא יתקלקלו...
וזה תירוצים כי אמרתי שיבואו, עם הכלב, עם הארנב, יש מקום לארנב במרפסת והכלב יהיה איתנו. הרי גם טס באה אלינו לפעמים אז למה שלא יולי?
הם פשוט רוצים להיות בבית, ואני מבינה אותם, אבל מודאגת.
המשפחה מנהריה צפופה במקלט הקטן, סבא, סבתא, הדוד והדודה ו 4 ילדים (2 מהם כבר לא ילדים) לפחות הבן דוד שלי עתודאי ולא בצבא עדין, אם הוא היה עכשיו חייל אז בכלל זה היה יותר גרוע.
אני עוד מעט אכריח את עצמי לצאת קצת החוצה מהבית, כאן לפחות אפשר להסתובב (בזהירות אמנם, כי יש איפשהו גם איזה מתאבד עם חגורת נפץ אופנתית שמחפש קניון להתפוצץ בו).