אחי קיבל עכשיו צו 8
איפה הימים האלו ששמחנו מכל צב, כזה חמוד עם שיריון, והיינו מביאים לו חסה לאכול?
היום המילה צו מביאה רק לחרדות, ומכניסה את אחי לשריון בעצמו (הוא תותחן בשריון).
השבעתי אותו להשאר בטנק ולהיות עם קסדה ושכפ"צ ולהסתכל ימינה ושמאלה לפני שהוא עובר את הכביש, ולומר את תפילת הדרך, להצטלב, ולהשתחוות לכיוון מכה, וכל מה שרק אפשר כדי לשמור על עצמו, ולהיות מוגן מכל כיוון אפשרי.
הוא צחק
אני עכשיו בוכה.
שתגמר כבר המלחמה האיומה הזו!
ושכל הילדים והאחים והאבות שלנו יחזרו הביתה בשלום, ולא יפלו עלינו יותר פצצות.
יותר מדי דם נשפך כבר על הארץ הזו, לומדים על זה בשיעורי תנך, לומדים על זה בשיעורי היסטוריה ולומדים על זה בדרך הכואבת של חיי היומיום פה שכבר יותר מדי שנים נעים בקיצוניות מפחידה בין שמחה לעצב.
מתי תשקוט הארץ הזו 40 שנה כשהיא בקושי מצליחה לשקוט 4 דקות?
לפני 17 שנים. 8 באוגוסט 2006 בשעה 10:42
