עובדת המון, כל היום בריצות ממקום למקום, עבודות תובעניות ברובן.
חזרתי כרגע הביתה מאירוע שני להיום.
כמות מטורפת של ילדים בשני האירועים, בחוץ כל היום, בלי אפשרות לנוח בין אירוע לאירוע.
כל השבוע הזה היה מטורף, בעצם הטירוף הזה התחיל כשנגמרה המלחמה.
פיצוי כלכלי על כל האבטלה מאונס שהיתה לי אז.
אבל זה מעייף כל כך ואני חייבת כבר חופש.
משתדלת לנוח בין לבין קצת אצל חברות אבל זה לא כמו חופשה אמיתית שאני פשוט חייבת.
בבית בלגן, ועד שיש לי זמן כבר לא נותר בי כוח לסדר אחרי אחרים שמבלגנים את הבית.
פשוט מותשת!
ויש עוד הרבה דברים אחרים להתמודד איתם.
שותף/ה חדש/ה למצוא לדירה
וסערות אחרות שהיו בין כל השאר...
היום קיבלתי בשורה משמחת, אחי הקטן זכה בתחרות ציורים באיזה מגזין ופירסמו את התמונה ואת שמו והוא היה כל כך גאה ופיטפט שכתבו עליו בעיתון ואולי יראו גם בטלוויזיה את התמונה שלו (אין לי מושג איך הילדון בן ה 6 החליט שזה שהוא היה בעיתון זה אומר שהוא יהיה גם בטלוויזיה, אבל הוא החליט) והוא יקבל הביתה מתנה בקרוב, סט צבעים ונצנצים או משהו כזה.
אני שמחה כל כך שאמרתי לאמא שלו לשלוח את הציור לתחרות. הייתי בטוחה שהוא יזכה, הוא ממש מוכשר, הפשוש הקטן הזה.
מחכה ליום חמישי, סוף סוף בלי עבודה, רוצה לנסוע צפונה, הביתה לחג. אפילו שבמוצאי החג אני כבר עובדת שוב.
רוצה את היומיים האלו עם אחי הקטן. כבר לא יכולה לחיות עם הגעגוע אליו.
נעצמות לי העינים
מקלחת זריזה ולישון
לילה טוב
לפני 18 שנים. 15 בספטמבר 2006 בשעה 21:55