וניל עם פיצפוצית

נפילת מתח מתוקה שכזו, חיוך גדול של סיפוק.
הבית מסודר חלקית, מחר אני אסיים את מה שלא הספקתי. לא נשאר הרבה...

היום עבדתי די הרבה וישנתי ממש מעט ואני מותשת וכבר ניקרתי מול הטמבלוויזיה אבל כשנכנסתי למיטה השינה ברחה.
חזרתי למחשב, לשפוך קצת מחשבות לבלוג.

מחר יש לי עוד סידורים לקראת הראיון בשגרירות: ללכת לשלם את האגרה בדואר, לארגן מכתבי הזמנת עבודה ממפיקים, ללכת לרו"ח שלי להביא אישור על העסק שלי כולל וותק ומחזור עסקי - זה החלק שהכי באסה לי איתו. יש לי חוסר שביעות רצון רציני מהר"ח שלי ואני צריכה להתנתק.
החלטתי שאת שנת 2007 אני מתחילה עם רו"ח חדש/ה.
ביום ראשון אני אוציא תדפיס מהבנק של יתרת חשבון בעברית ובאנגלית שיהיה לחבר'ה בשגרירות עוד נייר לחטט בו בחיים שלי.

ככל שזה מתקרב זה מפחיד קצת יחד עם מרגש.
שבועיים רחוק מהבית, באמת רחוק, לא טורקיה או קרואטיה שכל כך דומות לישראל בצמחיה ובנופים הים תיכוניים כך שלא הרגשתי שאני רחוקה מהבית. גם הייתי שם יחד עם אנשים שאני מכירה בכל פעם.
הפעם זו טיסה של מעל חצי יממה, נופים חדשים לגמרי, שבועיים עם איש שלא ראיתי שנים ולא ביליתי איתו כל כך הרבה זמן ברצף מעולם.
הכל חדש, הכל מרגש, והכל, אין מה לעשות - טיפה מפחיד...

ודווקא בגלל זה אני חייבת את החופשה הזו לעצמי, להתגבר על עוד פחד, להפוך אותו לאתגר ולחוויה.
לא נכנעת לפחדים האלו, ואני יודעת ששם יש מי שישמור עלי.

נזכרתי לפני כמה ימים בחורף של שנת 92, כשירד שלג גם במקומות הפחות גבוהים בצפון, ונתקענו בבסיס בגלל כבישים חסומים.
אחרי שסיימנו לגרוף את השלג מהאח"י ולשחק מלחמת כדורי שלג הרגשתי דביקה ומיוזעת ורציתי להתקלח לפני השינה.
לא היו מגורי בנות בבסיס, בעצם חוקית אסור היה לי להשאר ללון שם, אבל בגיל 19 עם גבר שאני מאוהבת בו בטירוף, לא ממש שמתי על החוקים.
המקלחת היתה לא רחוקה מחדר הקצין התורן, שם תיכננו להעביר את הלילה, הקאובוי ואני.
לקחתי את המגבת שלי שהיתה נעולה תמיד יחד עם תחתונים להחלפה וטריקו נקיה בארונית שלו למקרים של החלטה ספונטנית להשאר איתו בבסיס.
היה קררררר בצורה שלא תיאמן. להתפשט היה ממש מבצע אומץ מלא תעוזה.
פתחתי את הברז וחיכיתי למים החמים. לא היו כאלה.
בהתחלה לא היו מים בכלל, הם קפאו בצינורות.
אחרי כמה דקות של שיעול מוזר הצינורות התחילו לירוק משהו שנראה כמו ברד - לא כדורי הקרח הקטנים האלה, הברד ששותים בקיץ, רק בלי הסוכר והצבע מאכל.
בכל הזמן הזה אני ערומה, מקבלת גוונים של כחול (ולא בדרך המוכרת לרוב הסאביות פה:) שומעת רעשים בחוץ ודי בלחץ מהסיטואציה.
עשיתי "על החיים ועל המוות", שטפתי את עצמי מהר במי הקרח האלו, הסתבנתי במהירות ושטפתי הכל ומיהרתי להתנגב ולהתלבש.
הקולות בחוץ נמשכו כל הזמן ואז עוד פחדתי שאולי יש שם חיילים שמנסים להציץ.
כשיצאתי גיליתי את הקאובוי עומד בחוץ ליד המקלחות, שומר על הפתח וזורק כדורי שלג מהולים בחצץ על כל מי שניסה להתקרב.
הוא שמר עלי (:
החיוך שלו כשיצאתי מהמקלחת היה מחמם כל כך שהפשרתי בין רגע.

הזכרון של התחושה הזו חם ומתוק ומחזק אותי עם התחושה שלטוס אליו זה הדבר הנכון.

עם כל זה שאני עצמאית בחיי היומיום, עוברת הרבה קשיים ומתגברת עליהם לבד ככל שניתן, יש משהו כל כך נעים בתחושה הזו שיש מי שישמור עלי כשאצטרך, יש מי שיעזור, אני רק צריכה לבקש.
לפעמים אפילו לא... לפעמים זה מגיע לבד.
יש הרבה אנשים טובים בחיים שלי, ללא ספק הוא אחד מהם.

פה יש כמה אנשים מדהימים לא פחות שגם תמיד פה בשבילי, ואני שמחה כל כך שהם בחיי.

אתמול בשעה הזו הקיפו אותי בחום ובאהבה בלי סוף, ללא ספק היה לי ערב מאושר!

אתמול, היום ובכלל - אני מרגישה כל כך ברת מזל!