וניל עם פיצפוצית

חזרתי מהעבודה ומההסתובבויות וראיתי שבטלפון של הבית היו שיחות שלא נענו מחו"ל, הקאובוי חיפש אותי כמה פעמים. קצת אח"כ הוא התקשר שוב והפעם הייתי בבית ועניתי.

הוא אמר שמחר כבר הוא יקבל את הפרטים של הטיסה שלי מהחבר שלו שהוא סוכן נסיעות, ואמר שהזמין לנו כרטיסים וחדר בהולידי אין למסיבת השנה החדשה באחד המועדונים הכי שווים ביוסטון.
זו מסיבה שנמשכת יומיים שלמים, במועדון ענק בן 3 קומות, והמארגנים שלה שכרו את כל המלון בשביל אורחי המסיבה, והוא כבר הזמין לנו חדר VIP.

זו מסיבת זימה באחד ממועדוני הסווינגרס הגדולים בארה"ב, הכניסה לזוגות בלבד ולנשים בודדות.
הנושא הוא "נשף בשחור לבן".

האמת - אני קצת מפחדת מהמסיבה הזו, אני לא מכירה שם אף אחד חוץ ממנו, זה לא הסוטים החביבים שלי מפה, אלו סוטים חדשים לגמרי.

הוא הרגיע אותי שגם שם לא חייבים לעשות שום דבר ואני אוכל להיות טיזרית ולא לעשות שום דבר עם אף אחד, אבל שם לא יהיו החברים שלי שאני כל כך אוהבת להתכרבל איתם, לעשות נעימים...

כאן בארץ אתם תחגגו במסיבה של הFמיליה, אנשים מקסימים ואהובים שלי, ואני אהיה שם עם סוטים חדשים ולא מוכרים, כאלו שאני לא אוהבת ולא מכירה כמו שאני מכירה ואוהבת אתכם.

בטח זו תהיה חוויה מיוחדת, ואני אדפוק הופעה ואעשה טיזינג מטורף ואהנה מהתשומי, אבל לא תהיה לי אף קרחת אהובה למזמז, או אנשים שאני אוהבת לעשות להם מסאז'ים ונעימים ולקבל מהם בחזרה...

ולא תהיה שם התפאורה המדהימה של פט, וגם לא הגומות המקסימות שלה...
זה יהיה לי מוזר בטח בלי כולכם שם. הלוואי ויכולתי לקחת את כולכם איתי לשם לחגיגות השנה החדשה.

למזלי אני אגיע ליוסטון שבוע לפני המסיבה, יהיה לי זמן להכיר את החברים של הקאובוי שלי, וגם להכיר אותו מחדש. עד שנגיע למסיבה בטח זה יהיה כבר פחות מפחיד.
עם החבר הספר ההומו שיהיה הנהג שלנו שם כבר דיברתי בטלפון, הוא קורע מצחוק כמו שרק הומו בהכחשה שמדבר היבליש (הכלאה בין עברית קלוקלת לאנגלית) יכול להיות.

מיום ליום הנסיעה הזו נהיית יותר מוחשית.
אני מפנה עבודות לנעמה בתאריכים שאני יודעת שלא אהיה בהם. היום כבר הייתי בנקודת השירות הסלולרי שלי ובררתי על מסלול חו"ל והסתבר לי שאצטרך לשכור מכשיר אחר כי שלי לא תומך בשיטה האמריקאית אלא רק באירופאית. עוד לא החלטתי אם אשכור מכשיר. אני יכולה לשרוד בלי סלולרי שבועיים, אם אני אהיה עם הקאובוי כל הזמן ויהיה לנו את המכשיר שלו, אבל אם אני ארצה להסתובב גם קצת לבד אז אולי כדאי שבכל זאת יהיה עלי נייד למקרה שאלך לאיבוד ואצטרך שיבוא להציל אותי P-:

הקאובוי הפנה אותי לאתר של המועדון, לראות איך נראות המסיבות שם,
ראיתי הרבה סיליקון בציצי והרבה תלבושות שרואים גם אצלינו במסיבות, כולל תלבושות מינימליסטיות כמו חוטיני ומדבקות על הפטמות על אחת מהבנות מאותגרות הסיליקון שם.
יש שם אנשים עם מסכות ויש כאלו שעברו טישטוש שב"כ ריבועי בפרצוף.
הרבה מנותחים ומנותחות, כמה יפיפיות אקזוטית ממוצא אסייתי ומעורבב, בחורים עם פרצוף מלא שביעות רצון ובחורות שמחייכות בפה מלא שיניים מולבנות של ברבי.
הכל כל כך אמריקאי...
אף פרצוף לא מוכר.

ככל שזה מתקרב הבטן מתהפכת, הרצון להתחבא לרגע תחת השמיכה ולהציץ לאט לאט החוצה במקום להחשף להכל בבת אחת, אבל אין דרך אחרת להגיע לשם, זה לא משהו שאפשר לעשות בהדרגה.

זה לעלות פה על מטוס ולנחות בעולם אחר לגמרי, שאמנם אני מכירה את השפה וקצת מהמנהגים מרוב הסדרות והסרטים האמריקאים שאני רואה וגם קצת מסיפורים, אבל זו פעם ראשונה שאני שם, ואת תחילת המסע אני עושה לגמרי לבד, וזה די מפחיד.

אני בכלל כזו שנבהלת ממקומות גדולים, אפילו לת"א אני משתדלת לא להגיע יותר מדי.
מרגישה בכל פעם כמו עכבר הכפר בעיר, הכל רועש ומבהיל וגדול ואני מרגישה קטנה ואבודה במקומות הזרים שאני לא מכירה.
הוא בטח יסתלבט עלי קצת כשיראה את הדמעות צצות בזווית העין, אבל הוא יחבק חיבוק חזק ויצחיק אותי כמו שעשה תמיד בצבא כשקלט שאני מבוהלת. הוא יודע שלוקח לי כמה רגעים עד שאני חוזרת להיות אמיצה ואז אני יכולה להסחף איתו להרפתקאות חדשות בהנאה מרובה.
הוא בטח יצחק על זה שעברו 15 שנה מאז ואני עדין מתנהגת אותו הדבר ברגעים האלה,
לא בכל דבר אני מתבגרת,
בהרבה דברים נשארתי ילדת כפר קטנה...

אני אנצל את זה שהוא הלך לאכול עם חברים במסעדת דגים בחוף הים ואלך לישון בקרוב, בלילות האחרונים דיברנו בטלפון כל כך הרבה וחסרות לי המון שעות שינה.