וניל עם פיצפוצית

לא ביקשתי את זה, בסה"כ תיכננתי שבועיים איתו.
לא רציתי להתנחל, ידעתי שהוא אוהב את השקט שלו ושחשובה לו הפרטיות.
שמעתי את כל הקיטורים על חברים וקרובי משפחה שהתנחלו אצלו וזה עיצבן אותו עד שנאלץ לבקש מהם בעדינות ללכת.
ופתאום בשיחת הטלפון הלפני אחרונה שלנו, הוא אומר לי שהכרטיס שלי חזור הוא ב 14 לחודש, שבוע אחרי מה שביקשתי כשהוא שאל אותי למתי להזמין את הכרטיס חזור.
הופתעתי, אמרתי לו "חשבתי להיות אצלך שבועיים"
"שבועיים זה לא מספיק, מה אכפת לך להשאר עוד שבוע? עלי..." הוא ענה עם חיוך.

לא התווכחתי, אם הוא רוצה וזה בא ממנו אז בשמחה אני אהיה איתו עוד שבוע יחד.
עכשיו אני יודעת שיהיה לנו כיף.
אני רגועה.
אחרי שעות ארוכות של שיחות לתוך הלילה אני יודעת שלא יגמר לנו על מה לדבר
יודעת שלא נשעמם אחד את השני
יודעת שזה יעבור מהר.

שלושה שבועות רחוק מהבית, שלושה שבועות עם הקאובוי, לגור איתו שם...
פעם בגיל 19 זה היה החלום שלי, היום זה בעיקר FUN, משולב עם סגירת מעגל.
לא חיה באשליות
יודעת טוב טוב מי ומה הוא
לא מנסה לשנות
זורמת עם מה שיש.
זו תהיה הרפתקאה, ללא ספק.
מעבר לכל דמיון, אין לי שמץ של מושג מה יקרה, אפילו שלפעמים המחשבות נודדות.
מנסה לדמיין איך יהיה להפגש אחרי כל הזמן שעבר,
איך יהיה איתו שם, בבית שלו, בפעם הראשונה חיי, בטריטוריה שלו.
אין אף אחת אחרת בחייו, הוא פינה הכל בשבילי.
הוא רצה שאגיע ליותר זמן ממה שהעזתי לשער שאהיה איתו אי פעם.
יודעת שהחל מבשבוע הבא אני ארדם במשך שלושה שבועות בתוך החיבוק שלו.
בגיל 19 זה היה החלום שלי, בגיל 34 הוא מתגשם...
הרבה אחרי שהפסקתי להאמין שאי פעם זה יקרה.

דבר אחד ידעתי כבר אז:
שהאהבה בינינו שחשבתי בתחילה שהיא רגעית - בעצם הוכיחה שהיא חיה לנצח.