זה מתקרב...
כל יום, כל רגע, כל מחשבה – הכל מתנקז בסופו של דבר לנסיעה הזו.
השיחות עם החברים והחברות, השיחות עם המשפחה, אפילו השיחות שקשורות לעבודה מסתכמות בימים האחרונים במשפט
"מצטערת, בתאריך הזה אני בחו"ל אבל תתקשרו לנעמה, היא מחליפה אותי והיא מצויינת ותשמח לעזור לכם במקומי".
פריסת קלפים שבטי המדהימה עשתה לי אתמול בערב ב NO LIMIT סיכמה לי יפה את המצב, אני הולכת לעשות חיים משוגעים שם אבל אני חוזרת לכאן ככלות הכל.
פה הבית, פה המשפחה, פה החברים שהם המשפחה המורחבת והנבחרת שלי. כאן אני לעולם לא בודדה.
שם, עם כל אהבתי אל הקאובוי, זה לא הבית.
בית זה איפה שהלב נמצא, והלב שלי פה.
מרגע לרגע ההתרגשות גדלה, אם קודם זה היה: "מתי את נוסעת?" - "בשבוע הבא" זה פתאום נהיה "בעוד יומיים" ויש עוד דברים לארגן ואני תמיד דוחה דברים לרגע האחרון (:
היום שוב הקדשתי זמן איכות לחברים שלי, נושמת עמוק עמוק לתוכי את הרגעים האלו, שישארו בתוכי כשאהיה רחוקה.
כשאהיה שם לאט לאט אפלוט לחלל את הרגעים האלו שיחממו את הלב, ואתמלא בזכרונות חדשים מחממים לא פחות, איתו, הקאובוי האהוב שלי, כדי שישארו בתוכי כשאחזור הביתה אליכם.
הביתה...
מילה כזו קטנה שמסמלת המון!
הביתה זו הפינה שלי, הפרטיות, השקט
הביתה אלו האנשים שהם חלק בלתי נפרד מחיי
הביתה אלו הנופים והמקומות שאני אוהבת
הביתה – מילה שטומנת בחובה חמימות, שלווה, בטחון...
ואני אוהבת לגלות מקומות חדשים ואנשים מיוחדים, אני סקרנית, אני נפתחת לדברים שאני לא מכירה, מתגברת על פחדים וחששות,
אבל תמיד אוהבת לחזור לבסיס שלי, הביתה!
לפני 17 שנים. 19 בדצמבר 2006 בשעה 15:24
