כבר שבועות וחודשים אני בדרך הזו, השיחות המתארכות, ההחלטה לטוס אליו, המירוץ אחר הויזה...
ופתאום זה כל כך קרוב, רק כמה ימים ואני שם.
הגוף מראה את סימני המתח הרגילים: שרירים תפוסים, הגרון מתחיל לגרד והבטן מתחילה להתהפך שוב...
נפגשת עם כולם, משפחה וחברים, פרידה לפני הטיסה, כאילו אני לא חוזרת תוך שלושה שבועות.
מצחיק אולי, אבל מרגיש לי הכי נכון שבעולם להגיד שלום לפני שאני טסה.
מרגישה שזו נקודת ציון חשובה בחיי, הנסיעה הזו.
סגירת מעגל, הטיול של אחרי הצבא שלא עשיתי אף פעם, להיות לבד רחוק מהבית, להיות איתו אחרי כל כך הרבה זמן...
הכל מיוחד, הכל חשוב, הכל מרגש כל כך.
כרגע עוד מתעסקת בפרטים הטכניים: לכבס בגדים ולתלות שיהיו לי בגדים שאני אוהבת מוכנים לטיסה, לארגן מזוודה נורמלית, לארוז, לקנות עוד קצת דולרים, שיהיה למקרה חירום...
לארגן את הכתובת שלו שם למקרה שישאלו בתחקיר ההגירה בכניסה לארה"ב, להחליט מה לקחת ומה להשאיר כאן, לחשוב מה להביא לו במתנה...
זה כל כך קרוב פתאום!
חברים טובים ילוו אותי לנתב"ג, משם אני ממשיכה לבד, לבד אבל בדרכי אליו.
יודעת שזה יהיה כיף, יודעת שזה יעורר הרבה רגשות רדומים יותר ופחות, ויודעת שזו הרפתקאה מדהימה אבל בסופה אני חוזרת הביתה.
לכאן
למשפחה ולחברים, לבית הנעים שיש לי כאן
לפה אני שייכת, כאן אני אף פעם לא לבד.
לפני 17 שנים. 19 בדצמבר 2006 בשעה 0:12