וניל עם פיצפוצית

מעניין אם כשהקאובוי יתקשר אני אגיד לו מה שחשבתי ברגעים האחרונים...
עד כמה מעניין לי לדבר איתו שעות על גבי שעות, ועד כמה אני מחכה לשיחות האלו בכל לילה, ואפילו לא אכפת לי אם הוא מתקשר ב 06:00 בבוקר כשבמצב נורמלי בטח הייתי רוצה לרצוח כל מי שמעיר אותי בשעות האלו, אבל הקול שלו מהצד השני של הקו עושה לי להתעורר עם חיוך.

בטח אם אני אגיד לו את זה הוא יצחק ויגיד שאני מדברת כמו בחורה...

היום בבוקר הוא אמר לי שאני מהאנשים הבודדים שהוא מספר להם הכל, אפילו לגרושתו שהם יחד מגיל 15 הוא לא מספר הכל, ולא למשפחה שלו.
אין לו כוחות להטפות המוסר ולדאגות שלהם. הוא יודע שאני מבינה ומקבלת אותו כפי שהוא וזה עושה לו חשק לא רק לספר לי הכל אלא גם לשנות דברים שהוא יודע שהוא צריך לשנות.
כנראה שכשהוא מספר לי הכל הוא גם תוך כדי מקשיב לעצמו ומבין דברים לבד, וכנראה זה מה שעושה את ההבדל הגדול.

יתכן שבשבועיים הקרובים לא נוכל לדבר בכלל או שנדבר ממש מעט, השיחות הארוכות האלו יחסרו לי מאוד.
יש גם סיכוי שהוא יצליח לסדר את כל מה שהתבלגן תוך כמה ימים ואז אני אוכל בכל זאת להגיע אליו לפני שיעברו שבועיים. מחרתיים הוא ידע יותר, עכשיו בגלל חג המולד לא היה עם מי לדבר.

פתאום קשה לי לקלוט שלא נפגשנו 5 שנים, שלא היינו יחד על בסיס יומיומי מאז שהשתחררתי מהצבא לפני 14 שנה... אני מרגישה שאנחנו יותר קרובים מאי פעם.
נראה לי שגם הוא מרגיש ככה, אחרת הוא לא היה מספר לי הכל, את כל מה שהוא לא מספר חוץ ממני לאף אחד.

כשהוא אמר לי ביום חמישי שעבר בקול עצוב שיש בלגנים ושנצטרך לדחות הכל, היתה לי נפילת מתח עצומה. ישנתי המון שעות בכל יום, לא יכולתי לדבר עם אף אחד, גם לא ממש רציתי, לא היו לי כוחות לכלום. רציתי רק לנוח, שעות על גבי שעות של שינה.
הגוף שלי קיבל את הקימורים והטקסטורה של הספה בסלון שבה ניקרתי שעות מול הטלוויזיה ליד הרדיאטור, לא היה לי כח לזוז.

יומיים רצוף הזמנתי משלוח סושי מהסושיה האהובה עלי, הם צ'יפרו אותי בעוגיות מזל סיניות עם פתקית שבאחת היה כתוב שמוטב לאבד רגע בחיים מאשר את החיים ברגע, ועוד משהו בעוגיה השניה, שאני כבר לא זוכרת מה היה כתוב שם, זה גם היה משהו טיפשי ונדוש כנראה...

אתמול בערב הכרחתי את עצמי לקבל חזרה צלם אנוש ולצאת מהבית, והיום כבר חזרתי לחיים וביליתי את היום עם נעמה המקעקעת, והרגשתי שאני חוזרת להיות אני שוב, מה שלא מנע ממני לנקר על הספה שוב כבר ב 22:30 הערב, מול "סטודיו למשחק" בערוץ 8 אפילו שהיה שם טום קרוז שהיה אנרגטי כתמיד.
ככה זה כשמתעוררים ב 07:00 לפנות בוקר אחרי שהולכים לישון מאוחר...

למחר הזמנתי את שי דאב להשתמש בביתי הצנוע למכור את כל הצעצועים השובבים ומכשירי העינויים שישארו מהמכירה של היום בנו לימיט, אז אם מישהו רוצה פלאג עם זנב או מצבטים או רוקט פוקט שובב – אז יאללה, בואו בהמוניכם.

טוב, אני חוזרת לדגור על הרדיאטור לפני שקופאת לי לגמרי כף היד מרוב הקלדה באוויר החשוף והקר.

לילה טוב אנשים