יש לו מזל, לקאובוי הזה, שאני אוהבת אותו כל כך...
אחרת הייתי עלולה להתעצבן מההשכמות האלו שהוא עושה לי בחמש וחצי לפנות בוקר בימים האחרונים, בקור כלבים הזה...
אבל במקום להתעצבן אני מוצאת את עצמי יוצאת בריצה קלה מהפוך החם אל הסלון לקחת את הטלפון המצלצל ורצה איתו חזרה למיטה ומתכרבלת בחיוך ענק לשמע הקול שלו, הוא שואל "הערתי אותך?" ואני עונה "שטויות, אני אחזור לישון אח"כ" ואנחנו מתקשקשים כמה שעות ואז אני חוזרת לישון מחוייכת והשיחה נמוגה לי לתוך החלומות ואני לא ממש זוכרת על מה דיברנו כל כך הרבה זמן וזה גם לא כל כך חשוב, אבל הקול שלו והצחוק שלו מחממים את הלב ואני מרגישה כאילו הוא איתי מתחת לפוך, בחיבוק כזה כמו שהיינו ישנים ביחד כשהיינו בבסיס, בחורף הקר של שנת 92.
הוא עסוק עכשיו בטירוף וכשהוא מוצא את הזמן להתקשר אז כבר לא אכפת לי מתי זה, פשוט כיף לי לשמוע אותו.
והוא אומר לי "עוד מעט יגמרו כל הבלגנים ואני אתפנה ואז תבואי, אין טעם שתבואי לפני ולא יהיה לנו זמן להיות יחד"
ואני יודעת שהוא עושה הכל כדי לארגן את החיים שלו כדי שיהיה לי בהם הכי הרבה מקום כשאבוא, ובינתיים אנחנו ממשיכים לדבר שעות בטלפון בכל הזדמנות.
והאמת שדווקא פחות לחוץ לי ככה כשאין לי עוד תאריך לטיסה הפעם, אני יודעת שהפעם אני אדע תוך יום יומיים מתי הטיסה ולא יהיה לי הרבה מדי זמן להתחרפן כמו בפעם שעברה.
גם ככה הכל כבר מוכן פחות או יותר, והימים בינתיים עוברים בשקט ובמנוחה...
השותפה בחו"ל ויש לי את הבית לעצמי והבאתי ספרים מהספריה ונעים לי להתכרבל ולקרוא ולהרגיש שבעצם כבר התחלתי קצת את החופשה, ויש עוד זמן עד שהיא תגיע לשיאה.
לפני 17 שנים. 27 בדצמבר 2006 בשעה 15:51
