יושבת בתחנת האוטובוס, מחכה לקו שיקח אותי לאיכילוב, קבעתי שם פגישה במכון הקרינה, פרוייקט התנדבותי מטעם האגודה למלחמה בסרטן שאני הולכת לקחת בו חלק ולאפר מטופלות לפני או אחרי הקרנות...
כנראה באופן תת מודע זה גרם לי ללבוש היום חזיית פוש אפ וגופיה מינימלית ולהרגיש ברת מזל שאצלי, טפו טפו טפו, הכל בסדר.
בודק בטחוני במדים ניגש אלי ושואל לאיזה קו אני מחכה, זה פטנט שלימדו אותם כדי לבדוק אם אין לי מבטא ערפייי, הרי אין דבר יותר מעורר חשד לפעילות חבלנית עויינת מבחורה שאטנית בהירת עיניים עם ג'ינס צמוד וגופיה מינימליסטית, לך תדע מה מתחבא לה שם...
פתאום נזכרתי בשיר מימי שיעור מוסיקה ביסודי ומערבי שירה בציבור - "אז איפה איפה הן הבחורות ההן עם הקוקו והסרפן..."
יש שם בית שאומר: "הן טמנו בחזה פראבלום, וכמה רימונים לשעת אש, אך כיום מחשופים יש כאלו, שבקושי נכנס מה שיש..."
לפני 19 שנים. 16 במאי 2005 בשעה 15:34
