לפעמים אני חושבת על איזה תפקיד ממלא כל אדם בחיי, ואיזה תפקיד אני ממלאת בחייהם של אחרים.
היו פעמים שהחיבור הביא לצמיחה הדדית והיו פעמים שלא.
היו חיבורים ששינו צורה במשך השנים ונמשכים ויש חיבורים שנותקו עם הזמן.
לאחרונה אני חושבת הרבה על הקאובוי שלי ותפקידו בחיי, מה למדתי ממנו, מה הוא נותן לי בעצם היותו בחיי, ומנסה לחשוב מה תפקידי שם עבורו.
זה מתחיל בקבלה, אנחנו שונים ודומים ומקבלים אחד את השני בלי לנסות להפוך אחד את השני למשהו שהוא לא.
אני לומדת ממנו הרבה על אומץ, חוסר פחד, חוסר גבולות, רואה מתי זה מקדם ומתי זה דופק את החיים.
הוא רואה אותי כפי שאני, תמיד ראה עמוק לתוכי, זיהה בי דברים שאיש לא ראה לפניו, ואהב אותי כך.
הוא מגונן עלי ולכן לא נותן לי לקחת חלק במקומות המסוכנים של חייו, אבל נותן את כולו במקומות הרגועים והשלווים.
אנחנו מכירים 15 שנה, זו אחת החברויות הארוכות ביותר בחיי.
הוא תמיד הרגיש אותי מרחוק וידע מתי להכנס שוב לחיי במפתיע ומתי להעלם שוב.
עכשיו הוא כאן וממשיך בצורה לא ממש מודעת לשמור על איזון של קירבה וריחוק, שומר עלי שלא אחשף למקומות הלא בריאים שבחייו, מגיע אלי כשהוא כולו פנוי ונקי מאסונות.
אנחנו מקווים שההתחלה החדשה בדרום אפריקה תפתח לו פרק בריא יותר בחייו, אני מקווה שהוא ידבק מחדש באהבה לטבע הפראי וזה ימלא אותו כך שלא יזדקק יותר לריגושים מסוכנים יותר.
אולי זו הסיבה שהוא כאן עכשיו, סוגר קצוות של בלגן, מתכנן את הזמן כך שיגיע אלי בלי הפרעות, כדי שהביחד שלנו יהיה טהור ככל שניתן. כמו שהיה בגיל 19.
זה מדהים אותי בכל פעם מחדש איך קשר שהייתי בטוחה שאין לו עתיד הפך להיות הקשר הכי ארוך שהיה לי עם גבר בכל ימי חיי. הוא נשאר חבר טוב לכל החיים, גם כשהוא בקצה השני של העולם. יש לנו אהבה כל כך חזקה וכל כך מיוחדת, שזה מפחיד לפעמים, אבל אני יודעת שאנחנו תמיד נזהרים שלא להפר את האיזון הדק שיש בין אהבה לפחד ופגיעה.
אני נזכרת בשירים שכתבתי אז, מעל 50 מהם, בוסריים, תמימים, מלאי אהבה, בלבול, רגשות מציפים, ומשהו בתחושה הזו מאז נשאר.
זה מוזר...
אבל אני אוהבת את זה ככה (:
לפני 17 שנים. 9 במרץ 2007 בשעה 22:56