וניל עם פיצפוצית

הוא מספר לי הכל, אני אפילו לא צריכה לשאול.
הוא פשוט מתקשר ומספר כל מה שקרה לו מאז דיברנו לאחרונה.
כשיש משהו שהוא בינתיים סודי או שהוא לא רוצה שמישהו אחר ישמע, אז הוא אומר לי שיספר אח"כ ולא בטלפון.

הוא מספר לי גם דברים שהוא יודע שלא תמיד אוהב לשמוע, אבל הוא לא יסתיר ממני דבר.
זה מה שאני מאוד אוהבת בו, את הכנות הזו, ללא פשרות.
הוא גם יודע עד כמה אני מעריכה את התכונה הזו שלו, תמיד שיבחתי אותה בפניו.
צריך הרבה אומץ לחיות בלי סודות.
לדעת שאולי האמת פוגעת אבל השקר פוגע יותר.

הוא תמיד אמר "אם את לא רוצה לדעת אז אל תשאלי, כי אם תשאלי אני לא אשקר"
אבל אני אוהבת לדעת גם אם לפעמים האמת קשה. זה נותן לי אפשרות להתמודד איתה.
מבחינתי זה הכי לתת לי כבוד שאפשר, לתת בי אמון שאני אוכל להתמודד עם האמת הזו.

אני שונאת שקרים וסודות. זה רק מסבך את החיים.
כשמבקשים ממני לשמור משהו בסוד אני פשוט משתדלת לשכוח אותו. ככה אין סכנה שזה יפלט מתישהו בלי כוונה.
לעיתים נדירות אני צריכה לשמור משהו בבטן. זה תמיד מעיק.
זה בד"כ בא כדי שמישהו לא יפגע אבל בסוף זה תמיד פוגע יותר.

אני צריכה לאמץ את המשפט של הקאובוי... "אם את/ה לא רוצה לדעת – אל תשאל/י"

אולי יום אחד יבוא ולכולם יהיה את האומץ להתמודד עם האמת, מותר להיות אוטופית לפעמים, לא?
לעטוף את עצמי בעננה הוורודה ולהאמין שיום אחד אנשים יפסיקו לשקר ולהסתיר.
שהסודות היחידים שיהיו הם מסיבות הפתעה והפינות המקופלות בספרי הזכרונות של ילדותנו "סוד כמוס לפרה ולסוס" , הרי תמיד בפנים היה כתוב עוד משהו דביק ומעלה גיחוך.

בינתיים אני פשוט אקיף את עצמי באותם קומץ אנשים אמיצים שאומרים תמיד את האמת.
שמחה על כל אחד ואחד מהם, מתנה שאין לה תחליף.
אלו הם חברי אמת, כאלו שלא ישקרו לי לעולם, ואני אוכל לומר להם הכל ואדע שאף אחד לא יפגע.