בכל פעם שאני נתקלת במוות, בלוויה דתית בעיקר, כמו היום, בלוויה של ארוס היקר, אני מבקשת מאהובי:
בבקשה תזכרו, אני לא רוצה להפרד מכם כך,
לא סתם יש לי כרטיס אד"י בצמוד לתעודת הזהות, אני רוצה שישתמשו בכל מה שיוכלו כדי להציל חיים, כדי להחזיר מאור עיניים לעיוור, כדי לתת עוד שנים של חיים ואהבה לאנשים על סף המוות.
ואת מה שישאר, אני מבקשת, אל תכניסו לבור עם אבן מעל. בין עשרות ומאות מצבות.
לא רוצה להישאר במקום אליו יבואו לבכות.
רוצה שיפזרו אותי בים. הים הוא אהבתי הגדולה, ואם אני חייבת לבחור מקום – אז זה המקום שבו אני רוצה שתהיה מנוחתי האחרונה. או בגבעה היפה איפה שאבא שלי גר...
רוצה לחיות בלב של האנשים היקרים לי, בזכרונותיהם, במקום פנימי ולא במקום אליו באים אנשים לבכות ולכאוב.
פשוט לא רוצה! אני שונאת את זה היום כשאני חיה, ואני בטח אשנא את זה גם אז...
כשאח של סבא נפטר, בן 88 במותו, קברו אותו בקיבוץ, בבית הקברות שבחורשה היפה,
והיללו את חייו.
בת דודתי קראה שוב את הברכה שכתבה לו ליום ההולדת שהיה כחודשיים לפני שנפטר, סבא והאח הנוסף סיפרו סיפורים מילדותם, סיפורים מצחיקים על חייהם בכפר הנידח בטרנסילבניה, הבנים שלו סיפרו איזה אבא מגניב היה וסיפרו על אהבתו לפיסול, כלתו סיפרה על הגינה שטיפחו ביחד עם חיבתם המשותפת לגננות. על האפונה הריחנית שזרעו שאותה יראה פורחת רק ממעל...
בסוף הטקס כל אחד שם פרח על הארון שהורד לקבר.
אח"כ ישבנו על קפה ועוגה בבית התרבות של הקיבוץ. סביבנו היו הפסלים שלו, כמו תמיד.
זו היתה הלוויה שלא אשכח בחיים, לכולם היה עצוב שלא נראה אותו יותר, אבל חגגנו את חייו, סיפרנו את הבדיחות שאהב לספר, את סיפורי ילדותו, היינו יחד כל המשפחה והחברים והוא היה כל כך חי בינינו אפילו שהיה מת.
ככה אני רוצה גם...
תצחקו, גם אם תנגבו דמעה, הרי גם אני הייתי מזילה כמה כאלו אם היה לי גוף...
כי כזו אני, מוצפת ברגשות וישר בוכה.
אבל גם צוחקת, גם כשכואב לי, גם כשעצוב לי, ישר אני מנגבת את הדמעה, זוקפת ראש וממשיכה הלאה בחיוך.
זו דרכי בחיים ואני רוצה שזו תהיה גם דרכי האחרונה.
רק הגוף מת, הנשמה ממשיכה בדרכה, ואני כל כך בטוחה בכך, וכל כך יודעת שבטבע הכל ממשיך במחזוריות הזו, יש זריחה ויש שקיעה כשם שיש לידה ויש פטירה, וכפי שאני יודעת בוודאות שעכשיו לילה וחשוך אבל בעוד כמה שעות תזרח השמש, כך גם אני יודעת כי המוות הוא תחנת ביניים בין חוויית חיים אחת לחוויית חיים אחרת, ואני לא רוצה שיבכו ויכאבו, כי זה הכי עושה לי רע, לראות שכואב למישהו ואני לא יכולה לעזור.
כשאני בוכה בלוויה אני לא בוכה על המת, שבסך הכל יצא מהקליפה הזו שנטמנת באדמה, אני בוכה כי כואב לכולם ואין דבר שאני יכולה לעשות כדי להקל על הכאב. כי אני יודעת שאין נחמה ברגעים אלו. בגלל זה אני כבר עכשיו רוצה לבחור לעצמי את הדרך שלי להפרד.
ומשהו שאני מאוד אוהבת, מתוך הספר "תעתועים" מאת ריצ'ארד באך:
"אל לך להתעצב
בבוא העת לומר שלום.
הפרידה חיונית היא
קודם שתוכל לשוב ולהפגש.
ופגישה מחודשת,
בין אם עברו רגעים
או גילגולי חיים,
אכן מובטחת
לאלו שהיו
ידידים"
לפני 17 שנים. 19 במרץ 2007 בשעה 23:19
