וניל עם פיצפוצית

לפני כמה דקות צילצל הטלפון הנייד שלי ועל הצג היה כתוב שמו של האיש הגדול.
לא דיברנו המון זמן, ניחשתי שיספר לי שהוא מתחתן וכך באמת היה...

לא מיד כמובן, זה התחיל ב- "מה זה התמונות האלו שלך באינטרנט?"
"איזה תמונות?" שאלתי (הרי יש תמונות שלי כמציירת על אנשים ויש תמונות שבהן לא רשום שמי – אלו שרואים אותי בכל רמ"ח אברי :)...
הוא התכוון לעבודות שלי, לציורי הגוף "את מציירת על חבר'ה כמעט ערומים"
"אז? מה חדש בזה? זו העבודה שלי... חוצמזה שבעיקר אני מציירת על בחורות,
אם כי שבוע שעבר ציירתי גם על כמה ספורטאים שווים ביותר, את לוגו החברה, לאיזו תצוגת אופנה"
"הממממממממממ" הוא אמר בטון זימתי קמעה... "ומה יצא לך מזה?"
"מגבת עם הלוגו של המותג" אמרתי בגיחוך.
"מה? זהו? לא עשית שום דבר איתם?"
"חס וחלילה" עניתי... "אני תפוסה, חזרתי לאהבה הראשונה שלי"
"אז מתי אתם מתחתנים?" הוא שאל
"לא מתחתנים, גם לא הולכים ממש לגור ביחד, יש לנו את הדרך שלנו שמתאימה לחיים של כל אחד מאיתנו, כל אחד ימשיך את חייו וכשנרצה נהיה ביחד."
"אבל רצית ילדים" הוא נזכר ואמר...
"נכון, ודיברנו על כך שנעשה, עם הסכם אצל עו"ד שלא יחסר להם דבר, ודירה על שמם, אבל בלי טבעת על האצבע ובלי לחיות חיים בורגנים שלא מתאימים לאף אחד מאיתנו."

ואז הוא סיפר לי שהם מתחתנים, הפעם רק נישואים אזרחיים, והם יגורו במרכז. ידעתי שהוא ירד מהרעיון של המצפה בצפון, הוא בורגני מדי לזה.

אמרתי לו שהיה לי ברור שהוא ישאר במרכז ויתחתן עם בורגנית כמוהו.
היה לי ברור שהוא לא מסוגל להתמודד עם מישהי שהיא הפוכה ממנו למרות המשיכה,
הוא אמר שאני צודקת.

תמיד ידעתי שלא יהיה לו את האומץ ללכת נגד המוסכמות של החברה בה גדל. למרות שהיתה תקופה שקיוויתי...

ואני יודעת שעמוק בלב הוא מקנא בקאובוי שיהנה מהחופש שלו וממני בו זמנית, שהוא מקנא בי שאני מעיזה ללכת נגד הזרם ולחיות את החיים שאני רוצה.
הצביטה הזו היתה בקולו ועברה מבעד לטלפון.
אבל בסופו של דבר כל אחד צריך למצוא את הדומה לו כנראה, הפכים נמשכים אמנם, אבל לא תמיד יש להם עתיד ביחד.

אני לא רואה את עצמי חיה חיים בורגנים כמוהו, להרגיש כמו דג מחוץ למים בחברת אותם אנשים שדבר לא מחבר ביני לבינם חוץ ממנו, בעולם הקר והמחושב שלהם.
להרגיש לא שייכת כי לא מעניין אותי סוג ושנת הרכב, כי לא מעניין אותי הטיקט שבחולצה או בנעל, לא סובלת לעשות שופינג בכיכר המדינה/קניון רמת אביב/ ארנה או בחו"ל...
יודעת שאם אהיה בחו"ל ארצה ללכת למוזיאונים ולצייר ולא לשוטט שעות בנעלי שפיץ לא נוחות מחנות לחנות כמו הבנות שמסתובבות שם בחבר'ה שלו.

אני כן יכולה לדמיין את עצמי ממשיכה את חיי מלאי הצבע והיצירה, עם חברות וחברים שהוא קרא להם "הקרקס שלך", קרקס שבו יש את נעמה המקעקעת והציירת המדהימה שלי, ואת הקוסם, הג'אגלר, את האישה המופלאה שלומדת פאנג שוואי ופותחת בטארות, את הצלם המקסים, את האנשים היוצרים והחמים שאני יכולה לדבר איתם על כל נושא שבעולם ולעולם לא להשתעמם, את אלו שאני מרגישה איתם תמיד בבית...

והקאובוי שלי שגם אם הוא לא מת על זה שאני מתפשטת מול אנשים שהם לא הוא, עדיין מפרגן, ומעריך את העבודה שלי ואת אורח החיים שלי, ואת החופש שאני נותנת ושומרת לעצמי...
הוא מעריך את האומץ שלי לחיות את חיי לא לפי הספר, כי גם הוא חי כך את חייו.