וניל עם פיצפוצית

התקשרת לספר לי שכנראה תצטרך לטוס בעוד כמה ימים.
הלב שלי נצבט, רק הגעת לא מזמן וכבר אתה הולך, ואני יודעת שרצית להישאר עוד ואתה לא יכול.

אמרת שנבלה עוד כמה שתוכל יחד לפני שתטוס, ושאתה עדיין מנסה לראות אם תצליח לדחות את זה בעוד כמה שבועות, ואני רציתי להגיד "תבוא עכשיו" ולא אמרתי כי לא רציתי שתראה אותי בוכה.

ידעתי שהיום עם כל הכאב שאני סוחבת מהלוויה של אתמול, וגם קצת על האיש הגדול ששוב מתפשר כדי ללכת בתלם ומתחתן עם מישהי שהוא לא ממש אוהב רק כי היא "מתאימה לתמונה" והמחשבה שעוד מעט תהיה שוב רחוק ממני וכל כך קרוב בלב, זה יהיה יותר מדי.

אמרנו שנדבר שוב מחר ונקבע.
מחר אני עובדת רק שעתיים בערב, שאר הזמן אני אהיה פנויה בשבילך.
התרגלתי שאתה קרוב, גם אם לא נפגשנו ידעתי שאתה במרחק שעה וחצי נסיעה בערך, ידעתי שאתה יכול לבוא בכל רגע, ודיברנו כל הזמן והמון.

בשבועיים האלו ישנת די הרבה לילות איתי, במיטה שהיתה חצי ריקה פעם, ומילאת אותה ואותי בנוכחותך החמה והמלטפת, הרכה והעוטפת, וגם בלילות שלא היית - הריח שלך נשאר, וגם מברשת השיניים הירוקה שלך שהשארת אצלי, שתהיה לך כאן כשאתה בא לישון איתי. הנוכחות שלך פה היתה גם כשאתה הסתובבת. השארת פה מהמשחה לכוויה ברגל, ואת ניירות הגלגול לטבק והמצית שלך. הרגשת פה בבית ושמחתי כל כך.
הכריות בספה מול הטלוויזיה עוד מסודרות עם השקע של הראש שלך בזווית הנוחה, מחכות לרגע שתשוב להשתרע כאן, מחבק ומחובק.

ידענו שתצטרך ללכת, לא ידענו מתי, ידענו שאולי זה יהיה די קצר ובכל זאת ניסית, ניסית לסדר הכל כדי שתוכל להשאר פה יותר זמן וכרגע נראה שזה לא הולך.

אני אתפלל הלילה הכי חזק שאוכל, ואחזיק את כל האצבעות שבסוף ימצא פתרון ותוכל להשאר יותר...