וניל עם פיצפוצית

לפני כשעה התקשר הקאובוי ובקול מלא עירנות אמר: "בוקר טוב, הערתי אותך?"
ואני מנומנמת לגמרי ממלמלת "זה בסדר, אני כבר חצי ערה"
עאלק אני, חצי ערה ב 7 וחצי... הצחקתי את עצמי, זה מהדברים האוטומטים האלה שאומרים בלי לחשוב. אבל כידוע לכל המקורבים לי – אני בשעות האלו בד"כ בחלום השני אחרי שהלכתי לישון רק בסביבות 03:00 – 04:00.

הוא אמר שהוא מצא מה הוא רוצה לקעקע ושאני אתאם עם נעמה מתי אנחנו יכולים לבוא.
על זה אני לא אתן לו לשלם, זו תהיה מתנה ממני אליו, מתנה שנשארת כל החיים, צמודה עליו כל הזמן, כמו נשיקה שלא יורדת, מזכרת מהאיחוד המרגש אחרי כל כך הרבה שנים לחוד.

הוא עוד עושה כמה סידורים מהירים ומגיע אלי.

העייפות התפוגגה מיד, קמתי מהמיטה ופתחתי את כל החלונות לתת לשמש להכנס הביתה כמו שאני עושה בימים יפים, ואכלתי לי את היוגורט של בוקר במרפסת מול הרקפות הפורחות וניצני הפרזיה שיפתחו בקרוב.
מעניין אם הוא יספיק לראות ולהריח את הפריחה היפה והמתוקה של הפרזיות שלי?
הוא גם אוהב לגדל צמחים, בטקסס יש לו הרבה צמחים שהוא מגדל כבר שנים. אצלי הרקפות והפרזיות רק שנתיים.

הבית מלא אור של בוקר, ובלב יש לי צביטה של עצב,
אלו הימים האחרונים שלנו יחד לפחות לחודשים הקרובים.
אני נשארת כאן לחודשים מלאי עבודה, והוא ימשיך לשוטט בעולם במסגרת עסקיו ורק לקראת החגים או אחריהם אוכל להגיע אליו, איפה שיהיה...
אם הוא יהיה בארה"ב – אז תודה לאל, כבר יש לי ויזה!
אם בקנדה אז לא צריך שום דבר לשם, וגם אם יהיה בדרום אפריקה אז זה יהיה נהדר.
זה הכי קרוב והכי יפה ואני מקווה שעד אז הוא יגיע לשם. בזנזיבר אני גם אוכל לעבוד קצת כדי שיהיה לי כסף לביזבוזים, אני לא מרגישה בנוח שהוא כל הזמן משלם הכל עלי.

אני כבר כל כך רוצה שיהיה כאן, וכל כך לא רוצה שילך...