וניל עם פיצפוצית

זה היה שבוע קשה, פיזית ורגשית כאחד.
אפילו בבריתה של הבת של החברה הייתי מותשת, הגעתי אחרי נסיעה ארוכה והיה בלגן כי הגיעו הרבה יותר אורחים מהצפוי ולא הספקתי אפילו לאכול באותו יום, אחרי הנסיעה הארוכה והפקקים והייתי על סף סחרחורת רצינית מרעב ועייפות והצוות שם שכחו מהלחץ להביא לי לאכול למרות שגם אני ביקשתי וגם החברה ביקשה מהם להביא לי מנה לפינת ההפעלה.

סיימתי לצייר על כל הילדודס באירוע, עד אחרוני האורחים ואז מותשים חזרנו לבית החברה יחד עם ההורים משני הצדדים שהתעקשו לבוא ולספור את הצ'קים ולרשום מי הביא מה / כמה להתחשבנות עתידית.
החברה אמרה להם שיעשו מה שהם רוצים אבל אנחנו הולכות לאכול.

ישבנו מותשות ורועדות מרעב ועייפות והתנפלנו על האוכל שארזו באולם שניקח הביתה.
אח"כ הצטרפנו לסלון ועשינו תורות בשרותי כתבנות של הסכומים ובלהעסיק את הגור הבכור.

כשכולם הלכו הסתבר שהאח של בעלה ואשתו בכאסח רציני, היו דיבורים על להתגרש ועל שהילד הקטן כל הזמן מפתח מחלות בגלל המריבות והצעקות בבית.

במקום שנבלה זמן איכות שתינו כפי שרצינו, כל השישבת היא היתה עסוקה בלנסות להרגיע את גיסתה, לשלוח את בעלה לדבר עם אחיו ולשכנע אותו שילכו לטיפול, ולדבר עם ההורים שלהם שגם יסבירו לו שלא מפרקים משפחה ככה סתם.

לפחות בלילה התעוררתי יחד איתה בכל 3 שעות וקישקשנו בזמן שהיא הניקה את הגורה.
בסוף נשפכתי בין 03:00 ל 07:00 למרות כל ההמולה מסביב.

ב 07:00 הגור הגדול כבר הציץ כל כמה דקות לבדוק אם התעוררתי אז קמתי לשחק איתו.
כל השבת היו בלגנים עם האח ואשתו, נסיונות לגשר וה' יודע מה עוד...

אני בינתיים שיחקתי במשחק זכרון של הפאוור רינג'רס עם הילדון בן ה 4 שכיסח לי את הצורה (לי כל הפאוור רינג'רס האלו נראו אותו הדבר גם ככה) וסיפרתי לו סיפורים והכל כדי להסיח את דעתו מהדרמה המתרחשת "בזכות" דודו ודודתו שלא יכולים לעשות שום צעד בלי לערב את כל המשפחה.

הדבר היחיד ששמר על שפיותי ברגעים הקשים היה SMS קטן וחמוד ששלח לי הקאובוי שלי, ציור של ורד עם הכיתוב:

yo yo, r u life? Please call me…miss u

כן, הבחור דיסלקט, אבל כזה חמוווווווווווד!!!!

איזה כיף שמחר שוב ניפגש!