הקולר פה הוא סמל, סמל יפה של איחוד שאומר: "אני איתה/איתו".
תהיתי ביני לבין עצמי האם לצרף את הקאובוי ליד שמי בסוגרים המעוטרים, והחלטתי שלא.
לא בגלל שליבי לא שייך לו ולהיפך, אלא שלא סתם אני לא בעסק, היחסים ביני לבינו אינם יחסים בדס"מים, הם אפילו לא קינקים במיוחד, הסקס שלנו ונילי למהדרין, ולא פיצפצנו אותו אפילו פעם אחת. וטוב לנו ככה!
שנינו חווינו בעבר כל מיני דברים, שנינו הגענו לתחושת שובע מהריגושים האלה.
היום אנחנו במקום שלישון ביחד מחובקים, להרגיש גוף עירום נוגע בגוף עירום, להרגיש מחוברים – זה הכי מספק שאפשר!
לשנינו שינה קלה ואנחנו מתעוררים מכל תזוזה של עצמנו ושל השני והרבה פעמים החלטנו שאם כבר התעוררנו זה זמן מצוין לסיבוב נוסף של סקס ונילי מנומנם ומתפנק.
אני אוהבת את השלווה הזו, את זה שאין לנו את תחושת הבהילות והצורך להיפגש, להתנגש גוף בגוף, אין את ההתאהבות הסוחפת שהיתה לנו בגיל 19.
יש לנו תחושת שלווה ואינטימיות עמוקה, יש שיחות לתוך הלילה, שעות של דיבורים על שום דבר ועל הכל, יש זכרונות ישנים וחדשים, יש ביחד ששרד כל כך הרבה מהפכים בחיים.
וזה טוב, כי אין שם פחד לאבד, אנחנו יודעים בוודאות שאם עברו 15 שנה והרגש אמנם שינה צורה אבל הוא קיים וקיים חזק, אז אין פחד שיעלם, אין פחד שנשאר לבד.
הלבד הוא מצב ששנינו מכירים ודי מחבבים למען האמת, וזו אחת הסיבות שאנחנו יודעים להיות גם לבד ביחד.
כשכל אחד בעיסוקיו, חי את חייו, ועדין במחשבה ובתחושה יש ביחד.
אנחנו יודעים שיש אי שם בעולם, מישהו שחושב ואוהב ושלנו מכל הלב.
להיות איתו זה שיעור חשוב – לשחרר!
כמו באימרה הנדושה: "אם אתה אוהב מישהו שחרר אותו לחופשי, אם ישוב אז הוא שלך לנצח, אם לא – סימן שמלכתחילה לא היה שלך"
והקאובוי תמיד חוזר, תמיד נמצא קרוב גם אם הוא בקצה השני של העולם, ובשנה האחרונה זה רק הולך ומתחזק.
עם הגיל והבגרות והחוויות ששנינו צברנו בחיים, התובנות שקיבלנו, אנחנו לומדים למצוא את המסלול שלנו כך שיתאים לחיבור המיוחד שיש בינינו כל השנים.
אין לי ולו מושג מה ומתי, אנחנו למדנו שאין כל כך טעם לעשות תוכניות כי החיים משתנים ללא הרף וכך גם מה שתיכננו.
הניו אייג'ים והספונטנים יקראו לזה "לזרום", אנחנו קוראים לזה "לחיות" כי שנינו הבנו מזמן כי הדבר היחיד הקבוע בחיים הוא השינוי, ומה שמתאים לעכשיו יכול לא להתאים בעוד יומיים.
ויש משהו כל כך נותן בטחון באהבה הזו, ששרדה שנים ושינויים, משהו ששום אהבה שלכאורה היתה יציבה לא נתנה לי.
פשוט כי החיים הוכיחו לי שכל האהבות הבטוחות והיציבות שחשבתי שהיו לי פשוט לא שרדו, ודווקא האהבה הלא ברורה, לא יציבה, לא מובנת – שרדה 15 שנה בדרכה וממשיכה איתי לעבר עתיד, שמיום ליום נראה יותר וורוד.
לפני 17 שנים. 25 במרץ 2007 בשעה 10:55
