אחרי שבוע של הסתובבויות, סוף סוף אני בבית!
אחי עזר לי להעלות את שפע התיקים והשקיות, עם הבגדים והמתנות לחג מהמשפחה והשמלה האדומה המקסימה שקניתי לעצמי.
הבית חיכה כפי שהשארתי אותו, מסודר ונעים.
הפינה הקטנה והחמה שלי...
דבר ראשון הוצאתי את התמונות מהצבא מהשקית והוצאתי את אלו שהיו באלבום שנהרס לגמרי והעברתי אותן לאלבום חדש ונקי. האלבום השני היה במצב טוב, רק מעטות מהתמונות בו נרטבו והאלבום עצמו נותר שלם, אז רק ניקיתי אותו מהאבק.
הסתכלתי שוב ושוב על התמונות שלנו מהצבא, איך כמעט ולא השתנינו למרות הכל.
אז אולי יש לו כמה שערות אפורות וקצת קימטוטים ויש לו משקפיים, וגם אצלי אם מסתכלים ממש ממש מקרוב רואים כמה קמטוטי צחוק בזווית העין, אבל די נשארנו אותו הדבר.
טוב, אמנם אנחנו לא נראים כמו בני 19-20 אבל לא השתנינו הרבה, למרות כל מה שעבר.
התבגרנו, למדנו דברים, יש לנו הרבה יותר נסיון עכשיו בכל מיני תחומים, אבל משהו ברגש הראשוני הזה בינינו נשאר...
לפעמים זה נראה לי כמו חלום...
איך אחרי כל השנים האלו זה מרגיש כל כך אמיתי וכל כך נכון?
איך אחרי כל השנים וכל הדברים שעברנו, כשאנחנו ביחד זה הכי מחובר שאפשר?
היינו ילדים כשהכרנו, אבל הרגשנו גדולים, לשנינו כבר היו עבודות וכסף משלנו חוץ מהמשכורת הצבאית, לו היה כבר רכב ומסתבר שגם בית... ובכל הזמן הזה שהיינו ביחד אז לא חשבתי שזה ימשיך כל כך הרבה הלאה, לא האמנתי שזה לא יגמר, הייתי בטוחה שכל אחד ימשיך לדרכו בשלב זה או אחר, ורק הזכרון ישאר לנו וכמה תמונות באלבום.
גם כשחשבתי שאני טסה אליו לטקסס חשבתי שזה יהיה סתם, איזה קאמבק רגעי, שחזור של משהו מהעבר, לא דמיינתי שהוא יגיע לפה וישאר הרבה יותר ממה שתכנן, לא דמיינתי שנטייל יחד ושיראה לי את נופי ילדותו, שיגיע אל המשפחה שלי וישב איתם על כוס קפה... לא דימיינתי שישלח לי SMSים דביקים עם ציור של ורד או לבבות ומסרים מתוקים.
בכלל לא חשבתי שאשקול ברצינות את ההצעה שלו להביא ילד/ה משותף/ת ועכשיו זה כל הזמן במחשבה... והרעיון הזה מתגבש ומוצא חן בעייני יותר ויותר כל הזמן.
מרגיש לי נכון לעשות איתו אהבה, מרגיש לי נכון לחשוב על להרות ממנו ולגדל גור שיהיה שלי ושלו, גם אם נהיה הרבה בלעדיו, פשוט זה מרגיש הכי אמיתי והכי נכון לעשות דבר כזה עם הגבר שבעצם לא יצא אף פעם לגמרי מחיי במשך 15 שנה, ותמיד אהב אותי, גם אם זה היה מרחוק.
כי למרות המרחק ולמרות הניתוקים שהיו מדי פעם, להיות איתו זה מרגיש בבית.
לפני 17 שנים. 7 באפריל 2007 בשעה 14:27
