וניל עם פיצפוצית

יושבת לקרוא את כל השלבים שעברו עלי...

בהתחלה הייתי מבולבלת כל כך, הייתי בטוחה שהטיול אל הקאובוי יהיה משהו כמו סגירת מעגל, או איזו הרפתקה משותפת שאנחנו חייבים לעצמנו כי פעם לא יצא לנו ועכשיו יש את התנאים הנכונים שיצא.

האכזבה מביטול הטיסה היתה עמוקה, ירדו לי הרבה חשקים, הייתי מותשת, לא ידעתי מה אני רוצה או לא רוצה.

ואז כשהוא בא וראיתי שוב את החיוך המקסים שלו והרגשתי את החיבוק שלו ודיברנו שעות ונגענו ואהבנו הרבה יותר מפעם, בצורה בוגרת יותר, מנוסה יותר, פחות התלהבות של גיל הטיפשעשרה והרבה יותר חיבור בין אנשים שעברו כבר הרבה דברים בחיים והרגש ששרד הכל.

כבר חודשיים אנחנו נפגשים בכל הזדמנות, מטיילים, מתפנקים, מפנקים, מדברים שעות, צוחקים, נוגעים בגוף ובנשמה, מדברים על להביא ילד/ה יחד (שנינו הכי רוצים בת) ויודעים שהעתיד לא ברור, שלא בטוח שהוא ישאר בארץ, ואני לא רוצה לחיות בארה"ב, ואני אוהבת אותו והוא אוהב אותי ולמרות הכל בלתי אפשרי לתכנן כלום.

כשאנחנו יחד אנחנו בקושי ישנים, גומעים כל דקה של ביחד, אפילו אם אנחנו מכורבלים ומנומנמים, השינה מגיעה לזמן קצר ואז נעלמת ואנחנו שוב מתחברים לגוף אחד, וזה מרגיש כל כך נכון!

אתמול בבוקר כשהלך אחרי שעזר לנעמה להתניע את האוטו, היא אמרה: "רואים שהוא אוהב אותך, הוא מסתכל עליך במבט הזה..."

אני זוכרת איך עוד בצבא הוא הסתכל עלי ככה, והיה בלתי אפשרי להסתיר את הקשר ביננו למרות שניסינו, זה היה בסיס קטן עם רכלנים גדולים ולא רצינו לעורר מהומה, הייתי אז הבת היחידה בבסיס והוא לא היה היחיד שרצה להיות איתי ביותר מקשר ידידותי, אבל הוא בהחלט היה היחיד שזכה.

תמיד היה בו את הדבר הזה שאני הכי אוהבת, את חוסר הפחד והיכולת לצחוק מכל דבר. עבורו החיים הם הרפתקה והעולם הוא מגרש משחקים והוא חופשי ומשוחרר ואמיתי.

בינתיים הוא כאן, בא והולך, חופשי ומאושר, וטוב לנו בביחד הזה כל כך ואנחנו לא רוצים שיגמר. הוא נשאר הרבה מעבר למה שתכנן.
אף אחד מאיתנו לא חשב שככה נרגיש כשניפגש, חשבנו שזו תהיה עוד הרפתקה, אבל היא כל כך מהנה עד שאנחנו לא רוצים שתגמר.

ולמרות שאין לנו מושג איך נפתור את המצב, ואנחנו לא ממש יודעים לאן זה הולך, בדבר אחד אין לאף אחד מאיתנו ספק – זו אהבה חזקה, הדבק הזה שבין שנינו, אהבה ששרדה 15 שנה ואלפי קילומטרים, ויש את התחושה שהאהבה הזו תמשיך איתנו לנצח!