לא אוהבת ימי זכרון, לא אוהבת לוויות ובתי קברות וכל מה שקשור למוות.
לא מאמינה בזה! זה מאלץ אנשים לחשוב על יקיריהם שאינם בין החיים, ואני מרגישה שלגבי זה לא נכון.
אני נזכרת ביקירי שאינם עוד בגוף כמעט מדי יום, הם עולים במחשבותי ומעלים בי חיוך.
אני נזכרת בחוויות משותפות, בשיחות נפש ממושכות, והם חיים בי כפי שהיה מאז ומעולם.
סבתא רבא שלי חיה אצלי בשם. בכל פעם שסבתי תקרא לי בשמי שתינו נסתובב, היא חיה בי למרות שלא הכרתי אותה מעולם, אבל היא נולדה בי מחדש.
עם הסבלנות האינסופית שלה והאהבה ללימודים, ולהוראה, והיחס האוהב והשוויוני לכל הילדים, גם אלו שלא היו ילדיה.
עכשיו כשאני רגע עוצרת וחושבת על זה, אני שמה לב שבצורה קוסמית מסויימת אני חיה איתה והיא איתי, למרות השוני באוטוביוגרפיה. יש בנו הרבה דברים שהם אותו הדבר.
דודה שלי היקרה, אני לא זקוקה לאזכרות כדי להזכר בה...
החיוך שלה מופיע מולי כמעט יום יום ובעיקר כשאני בצפון, עוברת ליד בנין העיריה בו עבדה במשך שנים. אני מביטה לקומה השלישית לחלון בו היה משרדה ורואה אותה בעיני רוחי עובדת בחיוך, עוזרת לאנשים להגיע לראש העיר ולשטח בפניו את הבעיות ואח"כ משכנעת אותו בקסם האישי שלה לפתור את הבעיה. היא אישה מיוחדת במינה.
אני רואה אותה גם בפני הילדים המקסימים שלה, בני הדודים שלי, ובעיקר הבן הבכור שהיום כבר בן 20, יש לו אפילו את הנקודה הקטנה בקצה האף כמו שלה, ואת טוב הלב שלה והנכונות לעזור תמיד.
ויש עוד חברים מהמושב, שני חברי שייטת שאחד נהרג באסון קולקטיבי מפורסם והשני שנהרג בליל סערה כשנפל מהסיפון ונחבט בראשו בדופן הספינה. שניהם היו חברים של אחי, גלשו איתו שנים, אחותו של אחד מהם היתה חברה שלי, בת כיתתי.
אני לא זקוקה ליום הזכרון כדי לזכור את דני ורם, הם חלק ממי שאני, מההיסטוריה שלי, מהילדות, מניחוחות המלח שעל שפת הים, חלק מהנוף, חלק מהגלים...
ובימים האלו שיש צפירה וטקסים וכולם עצובים ומדברים על המתים אני לא רוצה לחשוב על מצבת אבן כי אצלי הם כולם בחיים, שתי נשים אציליות, לאחת תווי פנים ברורים ואהובים, השניה יותר הוויה מטושטשת בשחור לבן, ושני בחורים שזופים ושריריים עם מלח נוצץ על עורם וחול דבוק לכפות רגליהם היחפות... והם חיים בי ומחייכים, עיניהם נוצצות ואני נזכרת בהם ומחייכת. היום, מחר ובכל יום אחר בשנה.
לפני 17 שנים. 22 באפריל 2007 בשעה 6:55
