וניל עם פיצפוצית

הקאובוי בצפון עכשיו,
יום הולדת 60 לאמא שלו...
ואני בבית, נושמת חמסין מחניק, אבק שמעורר אלרגיה רדומה
ומתגעגעת כל כך.

יודעת שזה דווקא טוב שהוא היה קצת רחוק בימים האלו של החודש, ככה לא הייתי צריכה להתאפק ולהתענות מהעוצר הכפוי. והוא לא צריך היה להתמודד עם התקפות הורמונליות / רגשיות בלתי צפויות שלפעמים מגיעות בימים ההם.

אולי הוא יגיע הערב אחרי הבלגן ואולי לא... אי אפשר לדעת אצלו, לפעמים הוא כבר יוצא לדרך ופוגש חבר ומשנה תוכניות, לפעמים הוא בדרך לחבר ופתאום מחליט שהוא מעדיף לבוא אלי.

ואני מציצה מדי פעם בהודעות החמודות ששלח לי, כשקרא לי my love וצירף תמונה של ורד או לבבות... מנסה לעכל ולקלוט, זה אותו אחד שהכי קרוב למחמאה שקיבלתי ממנו אז בצבא היה "את יודעת שאני לא שונא אותך".

זה מדהים אותי בכל פעם מחדש לראות כמה הוא השתנה ב 15 השנים שעברו, ואיך בדברים מסויימים הוא נשאר אותו הדבר.

האהבה הראשונה שלי, קאובוי נודד, הרפתקן בדם, איש מדהים ומיוחד...
האיש הזה שבצבא אמר שאולי נתחתן בגיל 40 אם הוא יחיה עד אז, התחתן עם מי שהיתה אהבתו הראשונה בגיל 24, בקושי חי איתה אבל הביא איתה 3 ילדים והתגרש ממנה כעבור עשור... האיש הזה שזרק כבדרך אגב יום אחד ועוד בטלפון, אחרי שלא ראינו אחד את השני 5 שנים, שהוא רוצה ממני ילדה...

אני מנסה לקלוט, שהוא אמיתי, שהוא לא איזו הזיה בדמיון הפרוע שלי...
כי לפעמים זה מרגיש לי ככה, שהמצאתי אותו, עם הדמיון המפותח והרומנטיות המשונה שלי, והדילמות בין ביחד ללחוד שתמיד צצות לי.
הפנטזיה המושלמת של בת מושב לשעבר, קאובוי פראי ומסוקס, עם רגעים רומנטיים דביקים כמו ברומן רומנטי של דניאל סטיל שבלעתי בילדותי, והידיעה שזה לא הגבר שאיתו אפשר "להתמסד"... הבורגנות היא ממנו והלאה.
איתו אין סוף קיטשי של "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה" כי לחיות איתו למרות האושר ולמרות העושר, זה חיים ברכבת הרים של עליות ומורדות במהירות מסחררת, ואין דקה של יציבות, וזה גם הרבה זמן של לחיות בלעדיו.
וזה דבר שאני מזכירה לעצמי שוב ושוב, להיות אמיתית עם עצמי, עם מה שאני מרגישה, להיות בטוחה בבחירות שאני עושה.

ואני יודעת שלא משנה כמה אטחן לעצמי את השכל במחשבות ואעשה טבלאות של שיקולים קרים בעד ונגד, אני יודעת בוודאות שברגע שאשמע את קולו או אסתכל לו בעיניים, אני אדע שאני במקום הנכון – איתו!