קיבלתי היום בדואר את התסריט לסדרה שאני מאפרת בה בקיץ. מחר כבר הישיבת הפקה בצהרים, ואני רק בפרק 4 מתוך 11 פרקים וכבר בא לי לזרוק את הזבל הזה לפח ולהביא מהספריה משהו טוב באמת לקרוא.
הספריה נורא קרובה לדואר איפה שאני גרה, ורציתי לקחת היום שני ספרים אבל ידעתי מה יקרה, אני מכירה את עצמי... אם הייתי מביאה ספרים טובים - הייתי רצה לקרוא אותם במקום את התסריט הזה.
הוא אמור להיות חינוכי: ילדים בפנימיה, מעמדות חברתיים שונים, עולים מחבר העמים מול צברים, ילדי שמנת מול ילדים ממשפחות הרוסות, ילדים במשבר...
ואין לי סבלנות לזה.
דיאלוגים חלולים בין הילדים, בין המבוגרים, מורות סטריאוטיפיות, כל כך סתמי, בלי עומק של ממש.
הכל כאילו רגיש, כאילו נוגע ובעצם כל כך שבלוני...
לפחות יש כמה שחקנים טובים ובטח אחרי העריכה זה יצא נורמלי, אבל כך כך קשה לקרוא את זה עכשיו.
ורק לחשוב על העוצר הזה של 6 שבועות בפנימיה, בלי פרטיות 5 ימים ברצף בכל פעם, שבוע אחרי שבוע כל הקיץ כמעט...
אני לא אוהבת לעבוד בחוסר חשק, אבל הפעם אין לי ברירה.
אני מחוייבת לפרוייקט הזה, ואהיה חייבת לעבור את ששת השבועות האלה של תככים ופרצופים שוב.
לפחות הפעם אנחנו נהיה בחדרים קטנים ונהיה רק 2 בחדר, אז אהיה עם המלבישה הנחמדה, בתקווה שלא יפטרו אותה.
שום דבר לא וודאי בהפקות האלה
החלטות הרות גורל נקבעות לפי קפריזות של אנשים בדרג העליון ולנו אין שליטה על זה.
אין חוזה, הכל נסגר בע"פ...
כבר העיפו כמה אנשים בלי להניד עפעף שם...
מילא כשמדובר בשבועיים, אבל פה אנשים פינו לעצמם את יולי אוגוסט ויותר למען הפרוייקט הזה.
המלבישה כבר חוששת, שבוע וחצי לא החזירו לה טלפונים, המפיקה לא אהבה את זה שהיא לפני שבועיים לא החזירה לה טלפון מיד (כי היא היתה בצילומים של הפקה אחרת ולא היתה שם קליטה).
אנשים משחקים משחקי אגו, עושים שרירים אחד לשני, מתנהגים בצורה חסרת כבוד ואם הם מעיזים לומר משהו - מפטרים אותם.
המזל הגדול שלי הוא שבתפקיד שלי אני לא חייבת לדעת הרבה מדי דברים מראש כדי להיות מוכנה, להבדיל מהמלבישה ששבועים לפני תחילת הצילומים עוד לא קיבלה רשימת שחקנים חדשים, עם הטלפונים שלהם כדי שתוכל לתאם איתם מדידות ולא נפגשה עם הבמאי כדי לבנות קונספט כדי שתוכל לבחור בגדים בהתאם.
אני פשוט מגיעה עם תיק ענק, עם כל הציוד שלי, כבד בטירוף אבל לא חסר בו דבר. כל מה שהבמאי יבקש - יש לי את הציוד המתאים, דם מלאכותי בטונות, חומרים שונים ליצירת צלקות, צבעי איפור מיוחדים לציורי גוף דמויי קעקועים וכמובן גם איפור רגיל.
הכל מוכן, רק צריך לדעת מראש מתי לעשות כל דבר ולקוות שיודיעו מראש ויקציבו את הזמן הנדרש לעבודה.
זה קצת בעייתי כשנערת התסריט יודעת רק ללקק לבמאי אבל לא לחלק את הסצנות המצולמות לימי תסריט ולזמן עבודה...
מנסה לחזור לקרוא עוד דף ועוד דף בתסריט הזה והפוקוס בורח.
לא בא לי שוב להסגר הזה, לתככים האלו, בלי האפשרות לחזור בסוף יום הביתה לבית שלי, לשקט, לפרטיות.
הדבר הכי אבסורדי הוא שאני, ששונאת אלימות, שמחה על כל מכה ופציעה שיש שם בתסריט, כי זה אומר שבמשך רבע שעה יהיה לי משהו מעניין לעשות, לא רק למרוח מייק אפ ולפדר אפים ומצחים מיוזעים...
טוב, נו... מספיק לקטר לכם פה...
חוזרת לקרוא את התסריט.
):
לפני 19 שנים. 14 ביוני 2005 בשעה 12:18
