כל החתיכות מעורבבות מולי, חתיכות מהעבר דהויות קצת בחלקן, וחלקן ברורות וזוהרות ויד הזמן לא נגעה בהן, ופיסות ההווה מנצנצות מצבע טרי, טיפה רטובות עדין מלידה של רגעים, ויש את החלקים של העתיד, אותם קשה לראות כי הם שקופים כמעט לגמרי. לעיתים מתחילה להסתמן בהם צורה אבל היא עוד רשומה בקווים בהירים ומהססים, היא עדיין סקיצה של רעיון, של חלום.
יושבת על הרצפה הקרירה מול כל חתיכות הפאזל הזה של חיי ומתבוננת.
מנסה להזכר מה קדם למה, איפה כל חלק מתחבר, איזו תמונה נוצרת בכל חלק של הפאזל הזה ומה היא אומרת לי.
בחלק של העבר אולי כמה חתיכות חסרות, כמה זכרונות שהלכו לאיבוד במהלך השנים, אבל מה שנשאר עדין מספיק כדי לראות את התמונה השלמה. גשטאלט קוראים לזה, ככה אמא לימדה אותי כשהייתי קטנה. המוח משלים את החתיכה החסרה לפי תבנית מוכרת.
כשאני מנסה להרכיב את העתיד זה הכי קשה, הפיסות העדינות האלו שקופות, חלקלקות, לא כולן מגובשות, יש כמה קווים ברורים שעוזרים אבל אין עוד צבעים וקשה לראות מה מתחבר בדיוק למה ולפי איזה סדר.
יושבת על הרצפה ומתבוננת, שקועה במחשבות ובהתבוננות, מחפשת רמזים לעתיד בעבר ובהווה, מה מתחבר למה ומה לא שייך, איזה חלקים חסרים ואיזה מיותרים, בפאזל המוזר הזה שנקרא חיים.
לפני 17 שנים. 11 ביוני 2007 בשעה 7:28