הבוקר קמתי מוקדם לצייר בחינה על אמא ובת לכבוד יום הולדתה של הקטנה.
סיכמנו אתמול שהן תתקשרנה מהדרך כדי שאקום להתארגן.
יש לציין שברגע שהטלפון צילצל בשעה 08:00 לפנות בוקר, הדחף הראשוני שלי היה לכבות את המכשיר ולחזור לישון, רק שאז נזכרתי שקבעתי עם האמא ואסור לי לקלקל את ההפתעה לילדה.
הקטנה בחרה פרפר, האמא בחרה סוסון ים ואני ציירתי עם עיניים חצי עצומות.
יש את הציורים האלו שציירתי מאות אלפי פעמים, מסתבר שאותם אני באמת יכולה לצייר מתוך שינה.
כשרציתי לחזור לישון אח"כ גיליתי שהגנן התחיל לעבוד עם המכסחת דשא, לכסח את האין דשא שבחצר האחורית מתחת לחלון חדר השינה שלי, ומהסלון שומעים את העבודה בכביש (מחליפים צנורות ברחוב שלי, כבר שבועיים שקודחים לי בראש מהצד הזה של הדירה).
יש אנשים שמסוגלים לישון עם אטמי אזנים וכיסוי עיניים.
אני לא אחת מהם. האטמים גורמים לי לשמוע כל רשרוש של הראש בכרית בצורה מוקצנת וזה מעצבן אותי ורק מגרש את השינה רחוק יותר מעייני. גם כיסוי העיניים מציק לי.
אני מודה, אני לא קלה בקטע הזה של הרדמות...
זה מתחיל עם התהפכויות והכנת ה"שקע" במזרון כמו כלבים שמסתובבים סביב עצמם שוב ושוב עד לתנוחה הנכונה.
אח"כ אני מוצאת את הזווית הנכונה בשכיבה על הבטן בצורה שמזכירה קצת את האות א' ויד ימין נדחפת למקום לא כל כך צנוע בגופי וככה אני מרדימה את עצמי כשזה במיטה שלי.
מיטה זרה עבורי זה מתכון להתהפכויות של כמעט לילה שלם, עד לאפיסת כוחות וקריסה בשלב זה או אחר לפנות בוקר. בד"כ זה יקרה חצי שעה או שעה לפני שאני אצטרך לקום כבר...
ובכלל, מי המציא את השם הפראדוקסלי "שינה קלה"...
שינה קלה זה אומר שקל לישון, לא שמתעוררים מכל איוושת כנפי פרפר באמזונס!
לפחות כשהקאובוי כאן אנחנו מנצלים את השינה הקלה להרבה סקס, כל פעם שאחד מאיתנו מתהפך אז שנינו מתעוררים מזה אז מחליטים שאם אנחנו כבר ערים אז סבבה לנו עוד סיבוב.
אחרי סקס קל יותר להרדם, זה מעייף...
אני מקווה שבקרוב יהיה לו שוב אוטו.
בינתיים הוא מנצל את הזמן ברכיבת שטח באופנוע הישן שלו.
אתמול הוא התקשר נרגש משפת הכנרת, הוא החליט להקיף את הכנרת על קו המים, או לפחות חצי ממנה. הוא התקשר אלי כשהיה בקטע בוצי במיוחד והתקדם נורא לאט ובזהירות ונשמע נרגש ומתלהב מהפרוייקט החשוב שלקח על עצמו. יכולתי להבין אותו. הגרגור שעלה מהאופנוע העלה גם בי מחשבות זימה.
אני צריכה לרסן את עצמי כשמדובר באופנועים, אבא שלי ממש לא אוהב את המשיכה שיש לי לנהמות האלו. כבר חוויתי איתו תאונה אחת שבה יצאתי ממש בזול, הוא מפחד שבפעם הבאה אם תהיה, זה יהיה יותר גרוע, אז אני באמת משתדלת שלא להתחנן לסיבוב על כל אופנוע שאני רואה ורוכבת רק עם אנשים שאני ממש סומכת עליהם, וגם אז לא מגלה לאבא...
התאפקתי אתמול לא לעלות על האוטובוס הראשון לטבריה ולהצטרף אליו למסע. אני יודעת שהוא שונא להרכיב על האופנוע, הוא אומר שהוא לא אוהב לקחת אחריות על מי שיושב/ת מאחור ולהזהר, זה הורס לו את הכיף של להתפרע איך שבא לו, זה לפחות מה שסיפר לי בעבר לגבי רכיבת כביש מהירה, אבל אני מתארת לעצמי שזה לא שונה ברכיבת שטח.
השתתקו קצת הקידוחים ברחוב, אולי אני אנסה לחזור לנמנם לאיזה שעה, אם כי איך שאני מכירה את מרפי, איך שאני אשתרע לי על הספה הם יתחילו לקדוח בכביש מחדש!
לפני 17 שנים. 12 ביוני 2007 בשעה 6:16
