זה לא רק החום, זה בעיקר הריצות האלו בכל הארץ מאירוע לאירוע, ובין לבין הגיחות הקצרצרות צפונה לנשום אוויר נעים בהרי הצפון אצל אבא ואמא והקאובוי שלי (שקרע רצועה בברך השבוע בתאונת אופנוע קטנה שעשה).
לצערי אין לי אפילו זמן כרגע להיות איתו כשהוא מחלים. חזרתי למרכז לעבוד בטירוף, ואיכשהו יצא שכל יום יש לי משהו והכל בחוץ וחם כל כך וקשה כל כך לעבוד בחום האיום הזה כשהראש גם ככה במקום אחר. אמנם הפרנסה חשובה מאוד לקיומי, אבל זה קצת מבאס כשאני רוצה להיות לצידו כשכואב. לפחות הוא אצל ההורים שלו אז יש לו טיפול מסור של אמא בסביבה.
היום עבדתי במשחק בייסבול הראשון בארץ, לפחות זה מה שפרסמו בעתונות, שפעם ראשונה יש משחקים ברמה בינלאומית ולא רק הכאילו שהיה עד עכשיו. הגיעו למשחק הרבה שחקנים ואוהדי בייסבול מחו"ל, דיברו שם יותר אנגלית מעברית, אבל כששרו את ההמנון (מישהי מבי"ס רימון) זה לא נשמע בכלל כמו ההמנון האמריקאי, "התקווה" שלנו הרגישה כל כך לא שייכת למגרש בייסבול, והשירה הזו שניסתה להיות אופראית היתה מצמררת. אני מצטמררת כשאני שומעת משהו טוב במיוחד או רע במיוחד, במקרה הזה היה לי קשה להחליט איזה מהם זה היה. התקווה בסגנון אופרה במגרש בייסבול? זה היה ממש מוזר!
לפני שיצאתי לאירוע התלבטתי מה ללבוש, צנוע כי בטוח יהיו דתיים אנגלו-סקסים רפורמים באירוע הזה, או בגופיה כי חם. השפיות הכריעה את הצניעות. מכנס 3/4 אפור עם טלאי פרחוני וורוד וגופיה בצבע בזוקה ללא חזיה כי מי יכול לסבול עוד שכבה על הגוף בחום האיום והדביק הזה???
הייתי מוקפת בחומה בצורה של ילדים דביקים מצמר גפן מתוק, זה ללא ספק היה צנוע יותר מכל בגד שהייתי לובשת, רק הראש ביצבץ מתוך ההתקהלות הזו וגם זה בקושי.
בערב כשחזרתי רצוצה הביתה התקשרה אלי מארגנת האירוע להודות לי באופן אישי על תרומתי להצלחתו, היא אמרה שללא ספק יקראו לי לאירועים נוספים שתארגן החברה. התאפקתי לא להגיד שבפעם הבאה יארגנו אירוע צמוד למזגן. לא יפה להיות קוטרית, במיוחד לא אחרי ששילמו לי במזומן במהלך האירוע. הייתי נחמדה ואמרתי תודה ושאשמח ושגם נהנתי, שזה היה נכון חלקית - היה לי חם ודביק זוועה, אבל הילדים האנגלו-סקסים האלו מנומסים ומתוקים נורא (ולא רק משערות סבתא).
זה היה אירוע מתוקשר והיו המון צלמי עיתונות וטלוויזיה, אז אם תראו משהו וורוד, סמוק ומיוזע מוקף בביצורים מילדים דביקים - זו אני (:
מחר אני חייבת לסיים את מתנת החתונה לחבר הכי טוב שלי שמתחתן מחרתיים. קשה לי להתרכז בחום הזה, אבל אין מצב שאני אתייצב שם בלי המתנה.
מחכה כבר לסוף השבוע הזה, יש לי אירוע בשישי בערב בחוף אכזיב ואשאר בצפון לשישבת. למעלה בהרים לפחות החום נסבל. ואולי גם אראה שוב את הקאובוי שלי... אני מקווה שעד אז הפציעה שלו תחלים והוא יוכל להסתובב קצת כי גם אצל ההורים שלי וגם אצל שלו זה די מוזר לעשות דברים, אחרי שהתרגלתי לעשות אותם בבית שלי בלי הורים או אנשים אחרים בסביבה.
לפני 17 שנים. 24 ביוני 2007 בשעה 21:18