טוב, לא ממש ליל קיץ, יותר בכיוון של מוקדם בבוקר.
חלמתי שאני מסתובבת עם חברה שאני אוהבת במיוחד, ועם הגורה המדהימה שלה, נערה יפיפיה ופקחית בת 14. אני נזכרת שאני צריכה להתלבש לאירוע חגיגי ולא בא לי על מה שיש לי בבית.
החברה אומרת לי "בואי נכנס לפה" ומצביעה על איזו חנות יוקרתית במיוחד של מעצבת, ואני כמעט נחנקת כי אני יודעת שאין מצב ששם אני מוצאת משהו במחירים שהקצבתי לעצמי. אז היא אומרת לי "אל תדאגי, היא חברה שלי, את תקבלי הכל ב 70% הנחה".
טוב, להצעה שכזו אי אפשר לסרב! אז ישר ניגשנו לכיוון הנעלים ודיסקסנו איזה מהזוגות המהממים כדאי לי למדוד קודם, ושלושתינו בחלום מאושרות כמו שרק בנות יכולות להיות מאושרות בזמן שופינג כשיש סייל מטורף, ואז...
הטלפון מצלצל, לא בחלום. במציאות!
יציאה חדה ואכזרית מהעולם המתוק שבחלום, בראש מהדהדת לי המילה "לאאאאאאאאאאאא"
כמו בסרטי אימה. אל תעשו לי את זה! אני פה עם נעלים שכבר שנים אני מפנטזת עליהם, עומדת למדוד ולקנות אותם בגרושים יחסית למחיר שלהם בד"כ...
זה היה טלפון מהאגודה למלחמה בסרטן ושוב מסתבר לי שלא שיבצו אותי בהתנדבות עם ילדים כפי שביקשתי, אלא רוצים להזמין להרצאה של "נראים טוב מרגישים טוב" או משהו כזה, שזו ההתנדבות שעשיתי עם נשים חולות הסרטן שבקושי גם ככה רצו להתאפר אחרי ההקרנות.
אני גם פחות אוהבת איפורי ביוטי, ובטח לא כשאני צריכה לעודד נשים להתאפר כשאני בעצמי מתאפרת בקושי, מקסימום שמה מסקרה ועפרון וגם זה פעם ב...
לפחות ילדים תמיד אוהבים קעקועים וציורי פנים, גם כשהם חולים ושם אני יכולה לשמח ולתרום הרבה יותר.
סילביה מהאגודה הבטיחה (שוב) לטפל בזה.
כמובן שעכשיו אבוד ):
אני לא יכולה לחזור לנעליים המהממות שבחלום...
נו, טוב, נקום ונתחיל את היום החם הזה בתקווה שהוא יסתיים בשלום (:
לפני 16 שנים. 25 ביוני 2007 בשעה 7:03