שניים קוטג'

בעייתי משהו זה נהייה.
תודו.
אם קודם הייתי אנונימי לחלוטין וכתבתי רק לכם,
הרי שמרגע הגילוי גם היא בין קוראי. זו שיודעת מי אני.
יוצא שאני חייב לחשוב לפני כל פוסט.
קצת מכבידה החשיבה הזו. קצת זר לי שיקול הדעת הזה בטרם כל פוסט.
והכי מוזר (הנה את קוראת את זה כאן) - שמעולם לא שוחחנו. בטח לא על זה.
לא אני יוזם שיחה ובטח שלא היא.
יש את המבטים שמלווים אותי בעוברי. יש את משמעותם שנהירה רק לי, אני מקווה.
מביכים ביותר הם החיוכים הנסתרים שלה כשנלווה אליי אורח או שניים בדרכי לחדר.
אבל יש רק אותם.
אגב, אני נמנע מלבקש ממנה דבר זה או אחר. גם אלו הקשורים בעליל לעבודתנו.
חסרה לי אותה שיחה. הבהרת סוג הקשר(?). הכללים. הגבולות.
חרדת ההיחשפות בפניה פחתה.
אולי האיפוק האצילי שלה, אולי הכרותי אותה קודם לכן נוטעים בי ביטחון.
השליטה שלה מגיעה במנות קטנות ומדודות. משאירה אותי נרגש ומצפה להתרחשות הבאה.