שניים קוטג'

הפוסט האחרון לא היה לרוחה.
כחצי שעה לאחר עלייתו לאויר היא נכנסה לחדרי וסגרה אחריה את הדלת.
נשענה לאחור על הדלת הסגורה, התבוננה בי ושתקה.
ליבי הלם, אבל איכשהו לא פציתי פה.
ארנון, כשאני נכנסת לחדר אתה קם - הבהירה.
אז קודם כל קום!
קמתי.
היא התיישבה על אחד הכסאות הפזורים בחדרי, מניחה רגליים על אחד נוסף.
טוב. את הפוסט האחרון אתה לא תמחק אבל לא אהבתי אותו. אמרה.
תקשיב היטב. סוג היחסים הזה בינינו יתקיים כל עוד אתה תהייה אתה.
אני אוהבת את כתיבתך.
אני אוהבת כיצד הדברים שקורים כאן מתפרשים על ידך וכיצד הם עוברים אל הכתב.
זה חלק מההנאה שלי. אתה תמשיך בכך.
אבל אתה בשום פנים ואופן לא תכביד ראש טרם כתיבה.
אתה תכתוב בדיוק כפי שכתבת עד עתה. שקוף וחשוף!
הדברים נאמרו על ידה בנחרצות מובהקת.
לי נותר רק לומר: אוקיי.
אתה יכול להמשיך לצפות לשיחה בינינו. אני לא בטוחה שהיא תתקיים.
דבר אחד עליך להבין. אין לי רצון ביותר ממה שקורה כאן בעבודה בינינו.
נחמד לי שאחד הבוסים כאן הוא עושה דברי, אך אין לי כוונה לקחת את זה הלאה מכאן.
אני ברורה? שאלה.
כן גבירתי - עניתי לראשונה, נבוך מתמיד.
כעת, שב לכתוב את מה שקרה כאן - הורתה לי.
לאחר צאתי מהחדר אתה יכול לשוב ולשבת - הוסיפה ויצאה.