שניים קוטג'

כבר מהבלוג יכולתם להבין שדבר לא קרה בימים האחרונים.
פתאום נעלם החיוך הזדוני שלה.
גם מעט השיח בנושאי העבודה בינינו חזר להיות קורקטי כבעבר.
ניחשתי שמה שקרה היה דבר חולף, הבלחה, אולי פנטזיה שמומשה ודי.
היום בבוקר נכנסה לחדרי.
משום שחשבתי שהעניין גווע לא קמתי. היא גם לא העירה לי על כך.
ניגשה והתיישבה מולי.
"מה נשמע?" שאלה ובקולה ניגון מוכר.
"הכל טוב, תודה". "ואצלך?" שאלתי.
"היה חסר לך?" שאלה בהתעלמות משאלתי.
הרהרתי שניה אם לזה התכוונה.
"האמת שכן" הודיתי.
"למדתי הרבה בשבוע שחלף" אמרה ולא פירשה.
השתררה שתיקה. חיכיתי להמשך דבריה.
מבטה מורם ונועל את שתי עיניי. אני לא עומד בכך ומשפיל מבט לכיוון השולחן.
בכל פעם שהרמתי את עיניי אליה, מצאתי את מבטה חודר לתוכי.
נעתי בחוסר נוחות. חוכך מה לומר אם בכלל. לבסוף שותק.
זו לא הייתה ישיבה טיפוסית של בוס מול מזכירה.
אם היה עומד מישהו לצידנו הוא לבטח היה מבחין בכך.
"קום" ציוותה ושברה את השתיקה.
קמתי.
מבטה הוסב לעבר הזין שלי. היא לא התאמצה להסתיר זאת.
שניות ארוכות, מבלי להעתיק מבט, התבוננה בבליטה שגדלה במכנסיי.
"אני רוצה לראות את הזין שלך" אמרה פתאום בנינוחות.
נותרתי קפוא. לא מגיב.
"ארנון! אני רוצה לראות את הזין שלך. תראה לי אותו!"
האינטונציה בה דיברה גרמה לי לחוש כפציינט מול רופאה.
לא היה חום בדבריה. גם לא רכות. היא הייתה עניינית.
"איך אפשר? כאן במשרד?? אני לא יכול" מחיתי.
"אני צריכה לראות את הזין שלך" התעקשה. "מה אתה מציע?"
"אני לא יודע. אבל לא כאן. בבקשה.." התחננתי.
"טוב. יש את השירותי נכים. ב- 11:00 בדיוק אתה שם עירום לגמרי" ירתה.
"כשתבחין במגף שלי מציץ מתחת לדלת תפתח את הסוגר".
"וכדי שלא תתבלבל חלילה, פחדן" הוסיפה
"רד עכשיו על ארבע וזהה היטב ומקרוב את מגפיי".
הצצתי במהירות לכיוון הטרקלין לוודא שאין אף אחד בקרבה
ורכנתי על ארבע מתחת לשולחן מביט במגפיה השחורים.
"זוכר?" שאלה.
"כן גבירתי" עניתי.
"יופי. 11:00 בשירותי נכים" אמרה ועזבה את החדר