שניים קוטג'

"ליאורה, תוכלי בבקשה לשכפל את אלה?" פניתי אליה עם חבילה גדולה של דפים בידי.
היא הרימה אליי מבט משתאה.
מבטינו הצטלבו לכמה שניות של שתיקה.
"בטח. אין שום בעיה" אמרה וחיוך בלתי ברור הופיע בזוית פיה.
"תודה" אמרתי ונבלעתי בחדרי, נושם לרווחה שעברתי את זה בשלום.
כמה דקות אחר כך היא הופיעה בפתח חדרי.
"אפשר?" שאלה בקול רם ומוזר.
"כן, בטח" החוויתי בידי.
היא סגרה את הדלת מאחוריה ופסעה במהירות פנימה. בידה חבילת הדפים.
מבטה נעוץ בי ופניה מתכרכמות עם כל צעד שהיא צועדת לעברי.
חבילת הדפים הושלכה על השולחן.
היא רכנה מעבר לשולחן והחטיפה לי סטירה כואבת ומפתיעה.
"היית אמור לקום, אדיוט!"
קמתי. מלטף בידי את הלחי המאדימה.
"שכחת לומר לי בכמה העתקים" אמרה בציניות.
"מה זה היה צריך להיות?" סיננה.
"כנראה שלא ממש הפנמת את סוג הכפיפות בינינו" הוסיפה.
"אתה הולך להיענש על כך ואני מקווה שתלמד לקח להבא"
"כעת גש לשירותי הנכים וכרגיל חכה לי שם ערום לגמרי"
"אתה כבר יודע מתי לפתוח" סיימה ויצאה את החדר.