שניים קוטג'

.....
שוב שירותי הנכים.
שוב אני עירום וממתין לבלתי נודע.
יש בה טירוף מסוים, אבל היא יודעת למתן אותו. ליצוק שפיות למשחק המטורף הזה.
נקישות עקבי מגף, מגף שמציץ ואני, מיומן כבר, מסיט את מנעול הדלת.
שוב היא מולי, מביטה בי כששמץ של גיחוך בעיניה.
מסמנת לי בידה להיצמד לקיר ומרימה את ידיי לצידי הגוף.
הזין שלי עומד.
"לא טוב" היא מסמנת לי בראשה ומצביעה על הזין.
"ככה" היא לוחשת ומכופפת את אצבעה.
היא רוצה כנראה שלא יעמוד לי, אבל אני מגורה מכדי לשלוט בו.
היא מאבדת את הסבלנות וסוטרת לזין העומד.
סטירה ועוד סטירה ועל אף הכאב נראה שהוא מוסיף ומזדקף.
לבסוף היא הופכת אותי כשפניי אל הקיר וידיי נשענות עליו.
היא מזיזה אותי כך שהזין שלי נמצא מעל האסלה וגופי כפוף קדימה.
בעיטות מגפה מסיטות את רגליי לפיסוק רחב.
ידה אוחזת בחוזקה שלא תיאמן בזין שלי ומכופפות אותו כלפי מטה.
אני נרכן קדימה יותר להקל במעט את הלחץ שיוצר הכיפוף.
ידה מתהדקת סביב הזין שלי ובתנועות מהירות וחזקות עולה ויורדת לאורכו.
השפשוף כואב והופך לחד יותר.
ידה השניה לופתת את ביצי ומושכת אותן לעברה, גורמת לזין להיות מופנה כלפי האסלה.
הכאב בביצים הוא בלתי נסבל אבל הסיטואציה ההזויה הזו בה
המזכירה שלי "חולבת" אותי בפראות
בשירותי הנכים בחברה מגרה בטירוף.
עוד כמה חליבות ואני משפריץ זרם חם של זרע שמכוון על ידה לתוך האסלה.
סטירה נוספת על הביצים מעוררת אותי מהחצי עילפון שאני שרוי בו.
היא מחכה מעט שיתרכך הזין ומסובבת אותי כשפני אליה,
דוחפת אותי אל הקיר ומסמנת לי להימצא בתנוחת הצלוב.
מהיכן שהוא היא שולפת גומייה רחבה וחומה רוכנת לעבר הזין שלי ובברוטאליות
כורכת אותה מספר כריכות סביב הזין והביצים.
הביצים כואבות לי, הלחץ, המעיכה – איני יכול לפלוט ולו הגה.
היא מוציאה מכיסה צלוטייפ, מגלה את קצהו וכורכת גם אותו בתנועות מהירות, ללא רחם,
סביב כל החבילה המהודקת הזו של זין מדולדל וביצים לחוצות.
היא צועדת צעד אחורה וסוקרת את מעשי ידיה להתפאר.
פותחת את מנעול הדלת ונעלמת.
אני ממהר להתלבש, לא חושב בכלל על להסיר את הכריכות הללו.
דרך התחתונים זה בכלל נראה מוזר. כאילו כדור טניס קטן נשכח שם.
גם המכנסיים לא ממש מצליחים להסתיר זאת.
אני ניגש במהירות לחדרי, מכופף מעט, מסתיר את הבליטה המביכה.
הטלפון כבר מצלצל. היא על הקו.
"קח את חבילת הדפים, טמבל, וגש לשכפלם"
"איך הזין?" שאלה.
"כואב, לא נעים, משפיל" עניתי.
"גש" פלטה וניתקה.
הדרך למכונת הצילום נראתה לי ארוכה מתמיד. מתפלל שאף אחד או אחת לא תבחין בבליטה המוזרה שבמכנסיי.
אני עומד מול המכונה ומשכפל דף דף.
בזוית עיני אני מבחין בדמות שניצבת מאחורי.
אני מסובב בזהירות את ראשי והיא ניצבת שם, כוס נס קפה בידה ופניה מחייכות.
"למדת משהו היום?" שאלה בעוקצנות.
"כן" הנהנתי בראשי.
"אתה לא מסיר את זה עד לכתך הביתה היום. ברור?"
"כן גבירתי" עניתי בלחש.