שניים קוטג'

"ארנון, אני בלי אוטו, תהייה חמוד ותקפיץ אותי היום הביתה" אמרה ברכות מפתיעה.
הבטתי בה מבעד לדלת חדרי, מבטה כלל לא תאם את האינטונציה המעודנת שבקולה.
עיניה החודרות גם לא הותירו מקום לספק באשר לתשובתי.
"אין שום בעיה, מתי?" עניתי.
"רבע לחמש"
"אבל בדיוק!" הוסיפה בהטעמה.
"כן גבירתי" הסבתי את המבט כדי לא לפגוש בעיניה.

בדרך למעלית נראינו זוג עובדים לכל דבר.
חולפים בדרכנו על פני עובדים נוספים, מהנהנים לשלום.
אף אחד לא יודע. אף אחד לא משער מה טיב יחסנו.
טוב שכך כמובן.

נכנסנו למעלית עם אנשים נוספים. קצת בדוחק.
מבטה ננעץ בעיניי ואני בתגובה משפיל את מבטי.
רובנו נוהגים כך במעלית, חשבתי. אין בזה משום דבר חריג כלפי חוץ.

בדרך, באוטו, מבטה מופנה אליי. אני מרוכז בדרך.
היא נשענת על הצד, לא מסירה את מבטה מצדודיתי.
"אז מה?" היא שואלת לבסוף.
"אתה חי?"
"כן גבירתי" אני עונה אוטומטית.
"טוב לך?" שאלה וקולה הפך מעודן ורך יותר, מתחשב משהו.
"טוב לך המצב ההזוי הזה בו אתה בעצם עושה דברי?".
"כן" אני עונה.
"אתה לא פוחד שהדבר ייוודע?"
"אני סומך עלייך" עניתי בבטחה.
"הטירוף שלך מהול בשפיות רבה" הוספתי. "אני בוטח בך".
"אין לי מושג על בסיס מה, אבל יפה שכך" הפטירה.

"אני מסתכלת לך על הזין. אתה מרגיש בזה?" שאלה לפתע.
"לא" עניתי. מופתע מהמעבר. משתדל להתרכז בדרך הפקוקה.
"ועכשיו?" שאלה והחדירה את ידה למבושיי.
"כן גבירתי" עניתי.
"ועכשיו?" חפנה והחלה למעוך לי את הביצים.
"כן, גבירתי, מרגיש מאוד"
"אתה יודע שאני אוהבת את הזין שלך?"
"לא, אבל תודה. זה מחמיא" השבתי.