ללא כותרת

לפנות מקום בארון, על הכר ובפינה כדי שיתפנה מקום בלב

אני יודעת שאני רוצה, אני מרגישה שאני רוצה

אבל אני לא יודעת איך

יש לי כל כך הרבה כעת. כל כך הרבה בראש ובבטן ואני מתקשה להתפנות ללב.

דווקא עכשיו כשזה כמעט בלתי אפשרי כל הפנטזיות מרימות את הראש

אני מתעוררת לאט הבוקר, תענוג ששכחתי לאחרונה ואני מקשיבה

מקשיבה לקולות שבחוץ, מקשיבה לגוף

ואני יודעת בוודאות מה אני רוצה

ואני שואלת את עצמי רגע לפני שאני זולגת מהמיטה -

מה אני מוכנה לעשות כדי לספק את הרצון הזה

והשאלה הזו נותרת באוויר ללא תשובה

אני רק יודעת שאני מאד רוצה.

אחרי שכבר וויתרתי על חפץ שאהבתי מאד, אחרי ששלמתי עם אבדנו, בלי כעס או עצב והמשכתי הלאה מבלי להצטער.

היום נמצאה האבדה. לא בפינה שכוחה, לא בשום מקום הגיוני אלא במקרה, כשהיא נקתה את הבית באותם מקומות שהיא כל פעם מנקה.

ואני חייכתי וחשבתי על כל אותם הדברים או אנשים שחוזרים לחיינו אחרי שכבר השלמנו עם אבדנם.

אתם מכירים את זה שיש שבוע רע ואתם לא ממש מצליחים לשים את האצבע? אז ככה אני היום אחרי שבוע כזה. 

אני לא מצליחה לשים בדיוק את האצבע - שום דבר לא דרמטי אבל מן כזו תחושה. משימות שלא הסתיימו כמו שצריך והותירו זנבות, פגישות שהיו יכולות להיות ואוו נותרו רק ליד. לילות שהעייפות הכריעה. חוסר יכולת לקבל החלטות וחום יולי אוגוסט.

יש עוד המון דברים וכל מה שבא לי זה לשבור משהו או ללכת עם מישהו מכות אבל במקום זה אני הולכת ללוויה.

נתראה בשמחות.

לשמור על קשר

ובכלל בארבע שנים האחרונות התכנסתי בעצמי עד מאד

אבל יש לי חברים טובים.

כאלו שחיינו נקשרו. אפילו שאנחנו לא מדברים.

רציתי לבקש ממנה משהו, התקשרתי אחרי שנה שלא התראינו אחרי שנתיים שלא דברנו באמת מהלב. רציתי לבקש משהו שלא קשור בנו אבל התחלנו לדבר עלינו והבנתי שעשיתי טעות. עשיתי טעות שלא דיברתי איתה קודם על מה שעובר עלי. התובנות שלה היו מדוייקות. לא הייתי צריכה להסביר היא פשוט ידעה. מניסיון שלה מניסיונם של אחרים. את הטוב ואת הרע. 

אני נשארתי עם התובנות ועם כל מה שיקרה בגללן מחר ועם המחשבה שלפעמים אני רוצה את החברים שלי יותר קרוב אלי ואני לא יודעת איך לא לשתוק דווקא כשצריך לדבר.

בדרך לירושלים הבוקר חלף על פני אופנוען. הנסיעה הייתה איטית בעליה לשורש והיה לנו זמן להתבונן ולבחון האחד בשניה. אני חשבתי שמצחיק שהמכנסיים שלו לא נפגשות עם המגפיים ואין לי מושג מה הוא חשב עלי.

זו בטח תהיה ההליכה האחרונה בשעות הבוקר של שישי לפחות עד הסתו, הקיץ מפציע ובסוף המסלול הרגשנו את החום בקצות האצבעות. רק מלהקשיב לה  המחשבות מסתדרות. והיום גם אם לא יכולתי לספר לה כלום ממה שאני מרגישה חזרתי בדרך הביתה יודעת בברור מה אני עושה. אני עושה סדר בכל התובנות של השבוע האחרון ואני עושה איתן משהו טוב. חזרתי הביתה מלאת אהבה.

בדרך חזרה קצת לפני תחנת הדלק של שער הגיא, הוא שוב חלף על פני, הוא ולא אחר. גם הוא בטח סיים את ענייניו וחזר לעיר ללא הפסקה לקבל את השבת. 

התמונות מכילות בתוכן את המוות. תמיד ידעתי.

אבל בימים אלו כשאני מבלה שעות מול תמונות אלבום המשפחה, אני מרגישה את זה על בשרי ולא רק יודעת.

והוא נעשה חידודים חידודים.

או למען הדיוק לילות, צפיתי בסרט, הסרט היה מפתיע, הוא היה קטן אבל מדויק ויותר הפתיע הרושם שהוא הותיר בי בדיעבד ובכל ההנאה מעשייה טובה של אמנות גם נחקקה בזכרוני סצנה סקס קצרה, לא ממש סקס אפילו, רק המשחק המקדם, לא משהו סוער או מסעיר אלא משהו בנגיעה שגרם לי להרגיש ככה גם אני רוצה.

ספרים, סרטים ואמנות מלמדים אותי מה זו אהבה, גם גברים וגם נשים אבל הראשונים  מזכירים לי ברגעים בחיים בהם אני מתבלבלת בין נוחות לאהבה את מה שחסר לי. עכשיו חסר לי, גם מקודם אבל עכשיו ויתרתי על הנוחות כדי לחיות את החסר.

עצוב לי, גם בנוחות יש הרבה אהבה.

ובכלל אלו ימים מבלבלים נורא.

בראש כחול

היום, רק בגלל שהשמיים היו כאלו והאוויר היה נצחי לא זכרתי למה ואיך אבל הייתה לי פנטזיה רומנטית כזו שאני אוהבת אותך.  אני לא יכולה להסביר למה ואתה אינך מופיע לי במחשבות ביומיום. אבל הבוקר כשהלכנו בינות לעצים ולאבנים חשבתי שאני רוצה לעשות ג'גלינג עם הלב שלך ואחרי זה להפקיד את שלי אצלך.

מחשבות מוזרות.

כאלו שעושות חשק לאהוב באמת ובתמים.

אחרי שנים של מחלוקת ביני לבין פירות הדר. גיליתי השנה מחדש את הקלמנטינה. אהבה קודמת לפני האנונה, הליצ'י והדובדבן. אני תוהה האם לראות בה משל.

*מוות וסקס תמיד הלכו יחד. אני לא יכולה להפסיק לחשוב על שני דברים- כמה אנחנו טיפשים וכמה אני רוצה.