ללא כותרת

כואב לי, כל כך כואב לי שאין לי מושג מה לעשות. אני מרגישה כאילו הפשיטו ממני את העור והשאירו אותי רק עם קצוות העצבים, אני יודעת מראש מה היא תגיד- היא תגיד שאני מחליפה אצלי בלב את כאבם של אחרים במקום להרגיש את הכאב שלי. היא בטח צודקת אבל זה לא ממש עוזר. יש לי, כמו לכל אחד את הכאבים שלי, את החורים שלי שאני ממלאת בעבודה, בסקס, לפעמים בספורט, בחברים, בעשיה ויצירה או בכל אחת מאינספור הדרכים. יש ימים שהכאב יותר  נוכח ויש ימים שפחות, יש ימים שעומס ושגרה של החיים משכיחים ויש ימים שהצלחות ויש ימים שהוא נוכח, כל פעם על משהו אחר שקשור בי. אבל כשהשיגרה רחוקה ויש לי את כל הזמן לכאורה- במקום אחר שאני נמצאת בו לתקופה. אז אני מתבוננת החוצה ואני מתקשה להכיל את מה שאני רואה. אני מתקשה להכיל את כאבם של אחרים ואני כל כך שונאת את ההרגשה.

עכשיו אני כותבת וכשאחזור בוודאי אמחק. אבל בנתיים יש בי צורך להעלות את השפע הזה על הכתב.

לבנתיים נדמה כי חלומות יכולים להתגשם והם עושים לי נעים. המחשבה הזו מפחידה אותי פתאום.

יותר יפה פה משדמיינתי, יותר יפה מהתמונות שראיתי, הגעתי כי בחרתי לקבל הזמנה של אנשים שאני לא מכירה, תחושת בטן נכונה גרמה לי להאמין שהם צודקים. והם אכן צודקים. המקום מפתה לוותר על כל ההחלטות שקיבלתי לפני שנסעתי ולשקוע בהלך הרוח שלו, בקצב החיים שלו,בצבעים בריחות ובטעמים שלו. אני לא זוכרת מתי שחיתי במקום יפה כל כך. אני לא זוכרת מתי הייתי מוקסמת כל כך. אולי אני פשוט לא זוכרת אבל זה מרגיש כמו חלום ואיתו מגיע גם הפחד שהוא עתיד להסתיים.

הרבה זמן עבר מאז בחרתי לטייל במקומות שאינם ערים גדולות, אני מכורה לערים כמו ניו יורק, כמו ברלין כמו לונדון וכמו תל אביב, אני מכורה לרעש של העיר, לתרבות של העיר, לאנשים של העיר ולתחושה שאני מוקפת תמיד ולעולם לא לבד. אני יודעת שבערים גדולות אנשים מרגישים הכי לבד אבל דווקא בערים גדולות הרגשתי הכי פחות שונה- בדיוק משום שכולם זרים. אף אחד לא באמת נולד בעיר גדולה, כולם התגלגלו לשם, לביקור, לחייים שלמים, לקריירה,לאהבה, לפנטזיה, כמה תל אביבים באמת גדלו בה? אני הגעתי לערים גדולות כדי להגשים חלומות. מוזר, תמיד כשהגשמתי אותם הם התגלו כלא מספקים. ופתאום במקום הכי נידח שיכולתי לחשוב עליו, מבלי לשער שככה באמת יהיה, אני מרגישה ממש מסופקת היום שהגשמתי את החלום.

מחר אולי זה ישתנה.

א' בתשרי, מאורר התקרה רוחש קלות, ואני מתענגת

על השקט.

אני אוהבת את החגים, אני אוהבת את הקודש שבהם גם אם אני לא מאמינה באלוהים. הארוחות לא מעיקות מדי ולמדתי את המינון הנכון בין משפחה, חברים והצורך שלי בלבד.

עוד כמה ימים אממש פנטזיה רומנטית שלי, אני נוסעת לחיות טיפה כמו שרואים בסרטים.

אני מתרגשת בדיוק כמו שאני חוששת ואני יודעת שזה יהיה טוב ויהיה גם רע והיאוש יעשה יותר נוח, אבל ככה גם התקווה. אני מדמיינת רגעים מהימים שיבואו ואחרים אני משאירה ריקים כדי לזמן חוויות מפתיעות. אני רוצה לנקות את הראש ואני רוצה למלא אותו בדברים אחרים. ואני בעיקר רוצה לעשות. אחרת ממה שאני נוהגת לעשות כאן.

השנה הזו כנראה תהיה אחרת ולו רק בגלל שהעזתי לשנות את הרגלי בתחילתה.

שלוש לפנות בוקר ואני עדיין מסתובבת במיטה
המתח מדיר שינה מעיניי, אני יודעת שלא נתתי לחשש להיות נוכח בחיי אבל הוא שם והוא לוקח ממני את מעט הזמן שעוד נותר לי לישון. מחר אני אשלם על כך מחיר יקר, בעצם כבר היום, אני צריכה להיות חדה מחר. זו פגישה חשובה.
אני מתבוננת בדקות שחולפות בשעון, אני משחקת בכפתורים בטלפון ואני נוחתת על TED
אין לי מושג מה אני רוצה לשמוע, למה תהייה בי הסבלנות ואני מחפשת את ההרצאה הכי פופלארית. מה שטוב לכולם טוב בשבילי.
אני מקשיבה 20 דקות לאישה שמסבירה מדוע פגיעות היא המפתח לאושר (טוב אושר זו מילה גדולה היא מדייקת יותר בניסוחים כמו שמחה ותחושת ערך עצמי ועוד אבל אני עושה לעצמי הנחה ומצמצמת אותה), היא מסבירה את זה כל כך טוב שהיא משכנעת גם אותי. מותר לי להיות פגיעה. מותר לי להרגיש את החשש מפני התשובה שצריכה להגיע בימים הקרובים מותר לי להודות בזה בפני וללא קשר ומותר לי להגיד לו שאני מעדיפה להרשות לעצמי להיות פגיעה, גם מולו, אני לא מוכנה יותר לחומות ההגנה שאני עוטה עלי, אני מוכנה להסתכן.
בהכל. גם להיות מאושרת וגם לפעמים להפגע.

את החבר הראשון שלי עזבתי כל שני וחמישי רק כדי לשמוע אותו אומר "אבל אני אוהב אותך".
לא שאלתי את עצמי מה חסר לי שאני זקוקה לדרמות הקטנות הללו ולהצהרות האהבה
לא שאלתי את עצמי אם אני בכלל אוהבת אותו
אבל שבת אחת חרגתי ממנהגי והודעתי לו שאני עוזבת אותו והפעם הוא הסכים

מררתי בבכי יומיים שלמים על האובדן ורק ממבט של שנים אחורה למדתי להבין שזו הייתה הדרך היחידה שהייתי מסוגלת לעזוב אותו. לגרום לו לעזוב אותי
אני לא מסוגלת לעזוב . אני לא מדברת על גברים בלבד, אני לא עוזבת קשרים לא טובים, שלוש שנים לקח לי לעזוב עבודה לא טובה ולא מחשש לפרנסה, אני ל מניחה ספרים שלא מעניינים אותי ולא יוצאת באמצע מסרטים שמקוממים אותי. תמיד יש לי לכאורה את התקווה שמשהו ישתנה ויצדיק את הבחירה.

אני חוששת כעת שאני משחזרת מנגוננים ישנים.

***************************************************************************************************************************************

המפגש שלי ביומיים האחרונים עם הפער בין המילים והיומרה לדבר עצמו מעורר בי מחשבה. מה מילים עושות ומה עושים עם האכזבה

הלכנו לראות את "בושה".
"רעב" היה נפלא אבל "בושה" היה צפוי, קלישאתי בומבסטי במשחק ובצילום ואפילו העניין שלי בהתמכרות למין לא הצליח להפחית את תחושת האכזבה והעלבון.
גם מחניודה למחרת הייתה אותה אכזבה, מזל שהחברה הייתה נעימה, הוא צוחק עלי שאני פלצנית באוכל, אבל אני אוהבת אוכל מדויק אם כבר קלוריות אז שיהיו טעימות אבל במחניודה למרות האווירה והעיצוב הצבעוני לא נותר באוכל מאום מלבד יומרה.

כנראה שצריך פחות לדבר ויותר לעשות.

גם אני.

פתאום ואני מתקשה לעשות סדר בדברים,
הייתי שמחה עכשיו לצנוח לאחור ולדעת שיש מישהו שיתפוס אותי, רק כדי להסיר הגנות.
זו הסצנה היחידה מהסרט של האל הארטלי "אמון הדדי" שאני זוכרת והיא מהדהדת לי בראש. יכול להיות שהוא באמת יתפוס אבל כל עוד אני לא מעיזה הוא לא באמת קיים.

ואני לא מעיזה.

אני יודעת שגם אם וכאשר את ההחלטות שמערבבות לי כרגע את ראש כעת אף אחד לא יכול לקבל במקומי, אף אחד לא יכול לכמת ולהבין את אותו כאב חד שמכה בי דווקא במקומות שלכאורה מבחוץ נדמים הכי טובים.

היה כל כך נפלא בימים האחרונים. אני לא אומרת את זה סתם כדי לשכנע את עצמי, הייתה תחושת מסוגלות נהדרת וגילויים מסעירים על עצמי והסביבה אבל.

ואין לי מושג איך לדייק ולחדד את האבל הזה לעצמי. אבל הוא קיים

בנתיים אני לוקחת את המועקות שבלב ודוחקת אותן עם תשוקה מטורפת שמפעמת בשיפולי הבטן התחתונה.

אני אומרת לעצמי
משהו מוזר עובר עלייך וזה רק סימפטום.

אחרי יום של עבודה מתישה באמת, ברגע של חולשה אני מודיעה לו שאני מבטלת את התוכניות שלנו להערב אחרי שכל אתמול שיגעתי אותו שזה בדיוק מה שאני רוצה. הוא הוכיח אותי ובצדק אבל אני יודעת שגם הוא נשם לרווחה.
עכשיו אחרי שנשמתי טיפה בחזרה, עשיתי בדק בית בענייני תשוקה ואמרתי לעצמי שאני כולי זיוף אחד גדול לאחרונה, ובסוגריים לא רק באורגזמות עסקינן למרות שגם אותן אני מזייפת לא רע.

במשך פחות מחודשיים, 37 ימים ליתר דיוק, אבל מי סופר, כתבתי בשלושה פוסטים שונים שיש גבר שהמילים שלו מרגשות אותי, וכל פעם התכוונתי למישהו אחר. אני לא מבינה את הקלות הבלתי נסבלת של הריגוש ועוד יותר של אובדנו, אני הופכת למכורה לגירויים חדשים.

אבל יש כמה משפטי מפתח שאם אומרים לי אותם אני נמסה, אני יודעת שזה מגוחך, בראש אני צוחקת על עצמי, אני מזהה מניפולציות ואת אותו מטבע שחוק, אבל לרגע אחד, שניים או שלושה אני משחקת בנדמה לי ושיהיה נחמד לשחק את הפנטזיה עד תומה. אני קונה את זה רק בגלל שאני רואה נכוחה

במשך שנים ארוכות לא חיפשתי כאן דבר, לעיתים רחוקות (בהתעלם מהתקופה האחרונה) שיחקתי כאן, בין קשרים אחרים, רק עם אלו שמשחקים בטוח, שאין סכנה שאאבד את הלב בקשר איתם. שהמילים שלהם מרגשות אותי אבל המעשים פחות, שאני יכולה לטבוע לכמה זמן באותה תשוקה מדומה. גם הם וגם אני שיחקנו בלזייף כדי לפנטז ולא לגעת בדבר האמיתי. זה היה טוב להם, זה היה טוב לי.

אבל עכשיו לא בא לי ככה יותר. לא בא לי לזייף אותי אבל אעשה שוב אם זה ירגש, אחרי הכל אני לא צדיקה.

הרקפות בשיפולי ההר ריגשו אותה, כל פעם כשהגענו למקבץ היא הצביעה בהתרגשות
חייכתי בהבנה, היא צחקה על כך שאני סובלנית להנאות המוזרות שלה, פרחים, אני חושבת שהיא החברה היחידה שלי שמתרגשת מפרחים. יש לה אפילו מדריך הפריחות בישראל.

אותי עניינה יותר השיחה והמאמץ, את הריגוש השארתי למחשבות אחרות שהשאירו אותי אתמול חסרת נשימה,

השמש לא הייתה החלטית הבוקר ולמרות זאת החלטנו שנסתכן בממטרים פוזרים
כשהגענו לנקודה שבה ראינו את הדסה וגם נותרתי טיפה חסרת נשימה, האטתי את הקצב ונזכרתי במילים של גרוסמן שעל שער הארץ של אתמול. היא לא הבינה את תל השומר, אני לא הבנתי את כל המדינה. המשכתי ללכת נהנית מהשיחה ומהמאמץ וחשבתי איך המילים של גרוסמן הצליחו לחלחל בי למקומות שזוועות אחרות כבר לא נוגעות.

גם המילים שלו, נגעו בי אתמול, לא של גרוסמן אלא של זה שמצליח לגרום לתשוקה להדהד בשיפולי הבטן התחתונה
אני חושקת בו, כנראה יותר מדי, אני רוצה לעשות בו ככל העולה על רוחי ואני רוצה שיעשה בי ככל העולה על רוחו, אבל זו תשוקה שעשויה לכלות, לפחות אותי, אולי בגלל זה, זה לא קורה. אולי בגלל דברים אחרים. זה לא כל כך משנה, משנה איך גם המילים שלו נוגעות בי.

תשוקה ומוות, אני מהלכת בין קצוות היום.

אני מודה

קיימתי היום את המהות הקפטילסטית והחברה הצרכנית
רכשתי דברים (שאני לא ממש צריכה) והפקתי הנאה צרופה

מה יותר כיפי ממגפיים גבוהים
ולאיזון של הגוף
רכשתי גם מוסיקה חדשה שעושה לי נעים.

אני חיובית מדי בזמן האחרון.

רשת הבטחון שלי
הוא שם בטוב וברע, באינטמיות מוזרה שלא ברורה.
והבטחון הזה, בנוכחות שלו בחיי, מאפשר לי לשחק בכל המשחקים הכי מסוכנים לי.

שלחתי אותו מעל פני כבר מספר פעמים
מכל מיני סיבות וכל מיני תירוצים
והוא התעקש להתעלם ולהשאר
אני אוהבת אותו על כך
אני אוהבת אותו על שהוא לא מוותר עלי גם כשאני קשה
כי כשאני נעימה אני נורא נחמדה

באופן מוזר אם מישהו יאפשר לי להתאהב
זה יהיה הוא
אבל זה יהיה כמובן
באחר.