פתאום ואני מתקשה לעשות סדר בדברים,
הייתי שמחה עכשיו לצנוח לאחור ולדעת שיש מישהו שיתפוס אותי, רק כדי להסיר הגנות.
זו הסצנה היחידה מהסרט של האל הארטלי "אמון הדדי" שאני זוכרת והיא מהדהדת לי בראש. יכול להיות שהוא באמת יתפוס אבל כל עוד אני לא מעיזה הוא לא באמת קיים.
ואני לא מעיזה.
אני יודעת שגם אם וכאשר את ההחלטות שמערבבות לי כרגע את ראש כעת אף אחד לא יכול לקבל במקומי, אף אחד לא יכול לכמת ולהבין את אותו כאב חד שמכה בי דווקא במקומות שלכאורה מבחוץ נדמים הכי טובים.
היה כל כך נפלא בימים האחרונים. אני לא אומרת את זה סתם כדי לשכנע את עצמי, הייתה תחושת מסוגלות נהדרת וגילויים מסעירים על עצמי והסביבה אבל.
ואין לי מושג איך לדייק ולחדד את האבל הזה לעצמי. אבל הוא קיים
בנתיים אני לוקחת את המועקות שבלב ודוחקת אותן עם תשוקה מטורפת שמפעמת בשיפולי הבטן התחתונה.
לפני 12 שנים. 13 במרץ 2012 בשעה 15:50