את החבר הראשון שלי עזבתי כל שני וחמישי רק כדי לשמוע אותו אומר "אבל אני אוהב אותך".
לא שאלתי את עצמי מה חסר לי שאני זקוקה לדרמות הקטנות הללו ולהצהרות האהבה
לא שאלתי את עצמי אם אני בכלל אוהבת אותו
אבל שבת אחת חרגתי ממנהגי והודעתי לו שאני עוזבת אותו והפעם הוא הסכים
מררתי בבכי יומיים שלמים על האובדן ורק ממבט של שנים אחורה למדתי להבין שזו הייתה הדרך היחידה שהייתי מסוגלת לעזוב אותו. לגרום לו לעזוב אותי
אני לא מסוגלת לעזוב . אני לא מדברת על גברים בלבד, אני לא עוזבת קשרים לא טובים, שלוש שנים לקח לי לעזוב עבודה לא טובה ולא מחשש לפרנסה, אני ל מניחה ספרים שלא מעניינים אותי ולא יוצאת באמצע מסרטים שמקוממים אותי. תמיד יש לי לכאורה את התקווה שמשהו ישתנה ויצדיק את הבחירה.
אני חוששת כעת שאני משחזרת מנגוננים ישנים.
***************************************************************************************************************************************
המפגש שלי ביומיים האחרונים עם הפער בין המילים והיומרה לדבר עצמו מעורר בי מחשבה. מה מילים עושות ומה עושים עם האכזבה
הלכנו לראות את "בושה".
"רעב" היה נפלא אבל "בושה" היה צפוי, קלישאתי בומבסטי במשחק ובצילום ואפילו העניין שלי בהתמכרות למין לא הצליח להפחית את תחושת האכזבה והעלבון.
גם מחניודה למחרת הייתה אותה אכזבה, מזל שהחברה הייתה נעימה, הוא צוחק עלי שאני פלצנית באוכל, אבל אני אוהבת אוכל מדויק אם כבר קלוריות אז שיהיו טעימות אבל במחניודה למרות האווירה והעיצוב הצבעוני לא נותר באוכל מאום מלבד יומרה.
כנראה שצריך פחות לדבר ויותר לעשות.
גם אני.
לפני 12 שנים. 21 במרץ 2012 בשעה 10:03
