"תעצמי עיניים, תשעני לאחור, תרגיעי את כל השרירים בגוף. מרגישה את הידיים שלי על הכתפיים שלך? אל תדברי, תנוחי, קחי הרבה אוויר - כן, ככה". מעסה אותך חזק, מפרק אותך, מרגיע. "את חצי נמסה לי בתוך הידיים, מה יהיה? עוד יום ארוך?" עשר שניות שקט, "שטויות יקירתי. נגמר היום. אני דואג לך. אני כאן."
"שנייה אשים מוזיקה נעימה ברקע, מיד חוזר." שם מוזיקה, קופץ למטבח מביא לך את מה שאת אוהבת לשתות. מעמעם את האור. "תפתחי רגע את העיניים היפות שלך" אני אומר לך בחיוך גדול, "שלא יישפך...". אני קופא במקומי לרגע, מרגיש את עינייך עליי, נועצות בי. מנער את הראש, יורד על ברך וחולץ את נעלייך, חושף את כפות רגלייך. גונב נשיקה על כף רגלך ומעסה אותך – במרכז הרגל, לאט-לאט עובר לאצבעות, לכריות ומה שביניהן כשאת מרווה את צימאונך, נחה לך.
קולות של הנאה בורחות לך מהפה כשאני לוחץ לך בדיוק איפה שצריך, מפרק כל גוש קטן ועצבני, מועך אותך, מעסה אותך עמוק וחזק. הידיים שלי מתקשרות אתך ברמה אחרת. משדרות לך אותי. שרות את המנגינה בליבי. מנגינה שהתחלפה וגדלה, מנגינה של אושר עילאי.
"מיד חוזר פרח שלי", הולך מהר לשטוף, פחות מדקה וכבר הידיים שלי על הצוואר שלך. "נו, מה יהיה? כל יום חוזרת תפוסה? בטח רק משחקת לי אותה, מנצלת אותי, הא?", את שומעת את החיוך בקול שלי. את מכירה את השטויות שלי. מתקרב לאוזן שלך, לא מפסיק את המסג' לרגע, "עכשיו יותר טוב?" לוחש לך. אני כבר יודע את התשובה. עובר לשכמות מעסה בעיגולים, מפרק את כל הלחצים שלך, מרגיע. אני כבר יודע שלא משנה איפה אני אגע, התשובה שלך תהיה תמיד אותו דבר.
"אל תפסיק."
לפני 13 שנים. 16 בספטמבר 2011 בשעה 19:49
