Realitivity

חילופי עונות זה חרא.
אלרגיה לעולם זה מביא לי.

לפני יומיים היינו אצל חברים בערב.

בלילה חלמתי חלום.

חלמתי שאנחנו נוסעים איתם לחופשה, ושאני גונבת להם כסף.
הרבה מתוכן הארנק שלהם נשאר בידיי.
והשטרות האלה צרבו לי בארנק ולא ידעתי מה לעשות.

אני לא זוכרת מה קרה לי שם אבל ההתמודדות נצרבה לי.
חוסר אונים מטורף, לא יכולה להביט להם בעיניים, לא יכולה להחזיר את הכסף ולהיחשף.

אוי זה היה פשוט נורא!

כשהתעוררתי לקח לי זמן לצאת מהסרט, להתנער מהתסריט.


בעעעעע...

סופסוף, אחרי יומיים של קוועטצ' טוטאלי, מתחילה להתאפס על עצמי.
ישנתי בשביל שבוע והעייפות פגה; טרפתי אוכל בערב אחרי כמעט יומיים בלי לאכול כלל.
רק נשאר לי קול סדוק במקצת, שמשווה לי טון אפעס סקסי. מה רע?








אויש, יצא לי פוסט פולני :)

יש דבר כזה אורגזמה מאוכל.

עם הרגישות שלי לשינה, שגם ככה מוגבלת בנסיבות החיים שלי, אני ממש מתפלאת שזה קרה.
מי היה מאמין בכלל שאהיה כלכך שלווה לגבי זה, כלכך בקבלה.
גם ככה הרגשתי על הפנים אתמול בערב. כל מה שחלמתי (בהקיץ) עליו היה לשכב; לישוןןןןן.
ויצא שלא הלכנו לישון כלכך מוקדם. בקושי 7 שעות שינה נשארו לי עד יום הלימודים המפרך הבא.

ופתאום באמצע הלילה *הוא* החליט שהוא חרמן. ומאמצע שומקום, פשוט הניח עליי את כף היד שלו על כל כובד משקלה. עליי=על הדגדגן שלי.
ומתוך שינה איכשהו נעניתי למגע הזה. היה לי נעים. וככל שנהיה לי נעים זה הניע אותו להתעלל בי. ככה. משומקום.
אחרי איזה עשרה סיבובים של כמעט גמירה ולא, הוא החליט שהספיק לי, ונתן לי מה שצריך...

היה מגניב. מאוד. ואני עדיין בהלם מזה שלא הבעתי (ועוד יותר, שאפילו לא חשבתי בכיוון) התנגדות. שנתתי לו לקחת לי את השינה כאילו היא שלו. אני כנראה באמת מתגעגעת לקצת שליטה...

כיף לי.

עוד כמה שעות בסך הכל.
אמממ... אני מתרגשת.

מורה לי להתפשט מולך. אתה יושב על קצה המיטה ומתבונן.
מתפשטת לאט. כשמסיימת, עומדת מולך ומבטי חצי מושפל מטה חצי מסתכל עליך. המבט שלך עדיין רגיל.
מתרומם, מעביר יד על הגוף שלי, מלטף, צובט, מתקרב אל החורים, נגוע-לא נוגע. לא נוגע. שם לי כיסוי על העיניים. ומתרחק.
נותן לי להתבשל דקה, שתיים, נצח. אוחז בזרועותיי ומתחיל לסובב אותי בעדינות. להסתובב סביב עצמי. כמעט מיד אני מתחילה להסתחרר אבל אתה שומר על קצב יחסית נמוך, מה ששומר אותי בבלאנס יחסי. לאט לאט מחזיק בי פחות, ורק מתחזק את הסיבובים שאני כבר מבצעת עצמאית. וכשהידיים שלך משתחררות מזרועותיי הן מתפנות למשימות אחרות. אני כבר לא יודעת איפה אני כשנוחתת עליי הסטירה הראשונה. אני נבהלת ומאבדת שיווי משקל ואתה אוחז בי שאתייצב, רק כדי להורות לי להסתובב עכשיו לכיוון השני. ובסיבובים האלה אתה כבר משחרר כאפות יותר רציניות. על הלחיים, על החזה, על הבטן, התחת. צובט לי את הפטמות, מנשק אותי, מלקק לי את הפרצוף, יורק עליי. מפסיק לי את הסיבוב. מוריד לי את הכיסוי ומורה לי להביט בך. יורק עליי שוב, ושוב. מורח עליי את הרוק שלך. מנשק לי פטמה אחת וצובט לי את השניה בחוזקה עד שמוציא ממני זעקה. מורה לי לרדת על ברכיי, ראש וגחון על הרצפה, ידיים מפשקות חורים.
חובט בי בחורים עם יד חשופה, ואז גם עם קיין. כאב נוראי שאני לא יודעת להכיל. מאלץ אותי למנות את החבטות, ולומר תודה על כל אחת. אני מתייסרת. ושם אתה מוצא את עצמך פורח. כי מוציא ממני את אותן תגובות ראשוניות עדיין, בכל זאת. בוכה כבר. מתייפחת. מתחננת שתפסיק, ואתה רק נהיה אכזרי יותר. לוחש לי שאני כלבה מסריחה, ושאסתום את הפה המלוכלך שלי. שאיזה אפס אני ואיזו שפחה עלובה אני, שלא מסוגלת לשתוק כשאומרים לה.
מרים את ראשי מהשיער, מסתכל עליי, עם המבט (המבט!), חצי חיוך בתוך המבט הזה. מסנן "איזה זונה מצאתי לי". דוחף לי אצבע לפה, ועוד אחת. לש לי את הפה בברוטאליות. ואני עוצמת עיניים ומתמסרת ללישה הזו. עדיין מתמסרת גם כשיורק עליי שוב.
מייצב אותי על ברכיי ומורה לי להישאר עם עיניים פתוחות. ואני מביטה בך ומתמוגגת. הסדרה של הסטירות לא באה לי בהפתעה. אבל היא כן באה לי בהזמנה. נאנחת אחרי כל אחת ומגישה לך את השניה. גם כשבוכה לגמרי וקשה לי כבר להסתכל עליך. וכולי מפוצצת נזלת שנמרחת עליי ומתערבבת ברוק שלך. ושם אתה מפסיק לרגע, מסרק לי עם אצבעותיך את השערות שנדבקו לי לפרצוף. אוחז לי משני צידי הלסת ומנשק אותי. ואני מנשקת אותך, לגמרי. וכל הנוזלים האלה נמרחים על שנינו.
עוזב אותי, אוסף משהו מהשידה שלצידך, עוצם את עיניי עם אצבעותיך ומרפרף באצבעך על שפתיי. השפה העליונה שלי משתרבבת החוצה, ואתה נועץ בה תנין ששולח בי זרמים מוטרפים של כאב חדדד. אני נאנקת מולך ושולחת אליך מבט של תחנונים, שתפסיק את העינוי. והמבט שלך הזה. מהופנטת עליו. אז אתה פורט על התנין כדי לראות מה זה מוציא ממני. לסחוט את התגובה עד הסוף של הסוף שלה.
"בואי כלבה" גורר אותי מהשיער. בועט לי בתחת על הדרך, שאזדרז. מוביל אותי לפינת החדר, הרחוקה ביותר מהאמבטיה, ומורה לי לזחול לאמבטיה, שתראה. מתחילה לזחול, ראש מורכן מטה. "לא, לא ככה". מנחית את רגלך, נעל והכל, על הגב שלי, מוריד אותו למטה. "ככה תזחלי, על הגחון, טינופת". בולעת את הרוק, אוכלת את העלבון, וזוחלת. על הגחון. וזה לאט, וזה מגרד, מקלף. ואתה בדרך שלי שם, נעמד. מאלץ אותי לפנות ימינה ושמאלה כדי להתקדם. ושנינו שם משתלבים בריקוד מעוות סביב כל החדר. כל כמה צעדים אתה דורך לי על כפות הידיים, חזק!, משתק אותי ומונע התקדמות. ואז נוזף בי על האיטיות הנוראית שלי. אומר לי שוב כמה אני מעפנה. כמה אני לא עומדת בתקן. ואיכשהו שם בתהליך הזה אני קצת מתפרקת מבפנים. קשה לי שם, וזה כל כך קשה לשמוע אותך אומר את זה. מנסה לגעת ברגל שלך עם הפנים, עם הלחי. להתחנף אליך. ואתה מנער אותי כאילו אני לכלוך.
"תלקקי את הנעל". ההוראה מהדהדת שם כמה שניות, ואני מוצאת את עצמי נצמדת לנעל שלך. נצמדת, ואשכרה עושה את זה.
אוסף אותי מהשיער וגורר אותי זועקת אל האמבטיה. פותח את זרם המים ובלי לתת למים להתחמם מפנה את הזרם ישר אליי, לתוך הפה שלי, מורה לי לשטוף את הפה. אחרי שמסיים פותח את המכנסיים שלך, מוציא את הזין, ומשפד אותי עליו מהפה. לא עד כדי הקאה, אבל כמעט עד שם, כל הזמן. עד שגומר. על כל הפרצוף שלי. ומורח לי את זה על הפנים ובתוך הפה.

ממש מכונת פוסטים נהייתי.

רציו. רגש. רציו. רגש. רציו. רגש.
איזה מחול מתיש.
בא לי קצת פוס משניהם.
נראה לי אלך לנוח צהריים, כי איזהכיפליאניבחופשששששש !!!!

(מסימני ה"צריכה לחזור לשיגרה, דחוף".)

הסנדוויץ' הגדול בעולם?

איראן נכשלה ביום שישי האחרון בניסיון להיכנס לספר השיאים של גינס תחת הקטגוריה "הסנדוויץ' הגדול בעולם", וזאת אחרי שההמונים בעיר הבירה טהרן החלו לאכול את המוצג עוד בטרם נמדד רשמית.
לסנדוויץ', 1500 מטר אורכו, נדחסו 700 ק"ג בשר יען ועוד כמות דומה של עוף, והוא הוצג בפארק בטהרן לעיני ההמונים הנלהבים, אלא שבטרם הספיקו הנציגים של גינס (שלושה שופטים מנוסים שהגיעו במיוחד מרחוק) למדוד את הפלא, הסתער ההמון הרעב קדימה ולא השאיר אפילו ראיות.


לויודעת, קראתי וקרקרתי מצחוק, החלטתי לשתף.