Realitivity

טוב אין כמו היגיון ע"מ לחזור לתלם הרציונלי:

כמה פעמים ביממה נפגשים מחוג השעות ומחוג הדקות בשעון מחוגים סטנדרטי?

מצד אחד, אני משוכנעת שזה בשליטה. שאם זה ייקרה (שוב) זה לא באמת יעצבן אותי. אני ב ש ל י ט ה.
מצד שני, איני יכולה להימנע מלחוש בתחושת הקבס שעולה בי כל פעם שזה קורה מחדש.
מה יהיה? תגידו, מה יהיה?

אני הופכת לחסרת סבלנות לאחרונה. 8 שעות ו-יוק. אין פותר.
להלן רמז-

זה לא מה עושה המתג לנורה, אלא מה קורה לכל נורה (באמצעות המתג). עניין של פרספקטיבה.

אוקיי, החלטתי לאתגר את שלושת קוראיי:

בחדר סגור ישנן 100 נורות. כבויות.
מחוץ לחדר, 100 מתגים. כל מתג משפיע (מדליק או מכבה) את אותן נורות שמיקומן מהווה כפולה של מיקום אותו מתג.
כלומר, לדוגמא, מתג מספר 6 ישפיע על נורה מס' 6, 12, 18, 24... מתג מס' 98 ישפיע על 98 בלבד וכו'.
עומד אדם ולוחץ על כל המתגים, אחד אחרי השני.
לאחר שלחץ על המתג האחרון, אילו נורות יוותרו דלוקות?

טוב זין (עמוק) בכוס מקינוח במסעדה.

בבית החילוני שלנו מעולם לא שמו דגש על חגים. יתרה מכך, בעידודו הנמרץ של אבא, חגי ישראל הם סוג של טאבו.
אפפעם לא השקיעו בארוחות חג פרופר, בהענקת משמעות מסביב לחופש מהגן/ביה"ס. אפילו תחפושות לפורים היו לנו הכי מעפנות בשכבה. אבל הכי. אין לי מושג מתי הולכים לבית כנסת ובאיזה חג, אם בכניסה או ביציאה או גם וגם או אם בכלל, מתי תוקעים בשופר ומה קוראים בשולחן החג.

ואפילו כך, בכל זאת - כמו לכל אחד, אני מניחה - יש לי אוסף נוסטלגי של זכרונות עבר, של איך חג צריך להיות, מסורת וכאלה.
משהו שאני רוצה להנחיל לילדים שלי.

ואני רואה איך היום הכל הופך לפלסטיקה וניכור. איך פורים הפך לחג של הילדים עם התחפושת הכי יקרה (שנראית בול כמו התחפושת הכי יקרה של השכן, מאותה חנות, באותה מידה, עם אותה תגית מחיר הזויה) של הגיבורעל הנוכחי ויובל המבולבל (יובל המבולבל!!!); איך יומכיפור הפך לחג האופניים והג'יפים הממונעים (WTF??) והשכנה המגעילה שמעשנת בכיכר השכונתית ליד כולם.

כל שנה מאז הפכנו להורים אני מוצאת עצמי מציינת ל-נ' כמה נחמד יהיה אם השנה תהיה לנו סוכה.
אנחנו גרים בבית משותף עם אלף שכנים, ולהרים סוכה דרך הוועד משום מה תמיד נראה לנו כמו תיק; אף אחד מאיתנו לא הרים מעולם את הכפפה.
וכל שנה מגיע סוכות וסוכה אין.
והשנה, לפתע, בדקה ה-90 זה קרה. ויצא שמשהו כמו חמש משפחות, יחד, טרחו ועמלו על הקמת הסוכה, ממש בערב החג.
בחלוקה אופיינית בנו להם הגברברים את השלד, כשהבנות והילדים עומלים על הקישוט.
מקץ שעתיים היתה לנו סוכה אמיתית.
עם סכך, וקירות מבד (בדים שכל השכנים הביאו, לא בדים קנויים; וכן, אני מוצאת לנכון לציין את זה), ומלאה בקישוטים מעשה ידי כולנו.

איזה אושר זה מילא אותי. וואי וואי, אני מרחק מילימטרים מלהפוך את הפוסט הזה למלא בלבבות ופרפרים.
אפילו הזמנו אושפיזין 😄

יש בי חשק, תשוקה לבדסמ. אבל לא לסתם מכות (שכבודן במקומו מונח). להרגיש את זה. את הכניעה, את ההתערטלות.

זה לא יכול לקרות כמשהו אקראי, זה צריך להיבנות, התחושה הזו. הביטחון באדם שמולי, להרגיש את הדינמיקה הזו: אני משחררת - הוא לוקח.

וזה דורש משאבים שאין לי. ומהיכרות שלי עם עצמי ובמיוחד מהיכרותי את עצמי בתוך תהליכים כאלה, כנראה גם לא היו ולא יהיו לי משאבים כאלה, באמת, כמו שצריך שיהיו, אם רוצים את זה אמיתי.

וכשהמשאבים לא שם, אין תהליך. וכשאין תהליך, אין כניעה, אין התערטלות.

וזה בעצם לופ שאני מקיימת עם עצמי, בידיעה שזה בידי. ואני גאה בעצמי על ההחלטות שלי ועל העמידה שלי מאחוריהן (ולא בקושי), ועם זאת אני ערה לכך שאני עדיין מתעסקת בעניין. הופכת בו מכל זוית אפשרית. אולי אני בונה לאיטי את הלגיטימציה הפנימית שלי לכניסה מחודשת לתהליך. אולי כי משעמם לי, ובא לי משהו להתעסק איתו. אולי כי זה בדמי, ה"עניין".

מה שבטוח, אני חופרת.

אין לי מושג אם אוכל לעמוד בזה כלל, עכשיו משאני לא בסטייט אוף מיינד הזה כלכך הרבה זמן.
אבל מקץ 3 חודשים (3 חודשים!) של החלטיות מבחירה, בימים האחרונים אני מתחילה להרגיש עקצוצים של תשוקה. כן, תשוקה.
בא לי. עוצמות, זה מה שבא לי. להרגיש את הריגוש האחר הזה.

שניה לפני החג, קיבלתי חדשות מטרידות בעבודה. משהו ששם לי את השאיפות, לפחות במקום העבודה הנוכחי שלי, בסימן שאלה.
איזו הרגשה מחורבנת. זה השאיר לי טעם רע לקראת החג.
יש אפשרות שאני צריכה לחפש עבודה חדשה, וזו אפשרות די מטרידה.
אני ממש, אבל ממש, רוצה את הקידום הזה. ממש.
רוצה את התפקיד *הזה*, במקום *הזה*. ואני גם פועלת כפי שצריך (כך חשבתי לפחות) כדי להגיע לשם. חשבתי שאני ממש טובה.
וחטפתי אחת אכזרית ככה בול למרכז של האגו.

סתיו מביא לי מלנכוליה. אני לא טיפוס של חורף. חורף עושה לי רע. קר לי ורטוב לי וסגור וסגריר לי. זה פשוט לא זה.
איכשהו תמיד יחד עם הסתיו מגיע יומכיפור. ואיכשהו - השנה לפחות - המלנכוליה והיומכיפור והסגריריות מביאים אותי להרהורים. חשבון נפש.

אני שומעת את זה לא מעט לאחרונה מסביבי. לא מעט אנשים נמצאים בהרהרת משל עצמם.

מחשבות מתערבבות לי זו בזו.

גיליתי בעצמי המון כוח בתקופה האחרונה.
המון כוח רצון, המון נחישות, המון דבקות בעקרונות, המון אמביציה.
אבל לצד זה גם המון רפיסות, כניעה לקשיים, חוסר סבלנות והתנשאות.
גיליתי מחדש אהבה שהצטמצמה לה.
הבנתי שיש מחיר לכל בחירה. אבל גם הבנתי שאני לא מוכנה לשלם בקלות.
גיליתי שיש בי הרבה חמלה. ושאני יכולה להיות גם האדם האגואיסטי ביותר עלי אדמות.
אני חושבת שהשנה האחרונה עשתה לי להתבגר, ומהמקומות הפחות קלים לעיכול.
אבל אני גם יודעת שאני נאחזת בילדותיות, לעיתים עד כדי אינפנטיליזם הרסני.
אני הכי מחושבת בעולם, אבל גם עושה שטויות שעלולות לעלות במחיר גבוה.
הייתי רוצה "לשבת על מיליארדים" כמו שהדפקט ההוא אמר. וגם השנה זה רק הייתי רוצה.
גיליתי בעצמי הרבה חוסרי שלמות. והבנתי שכשאני מכירה בהם, אני הרבה יותר שלמה עם עצמי.
אני אוהבת אותי של היום יותר מאשר את עצמי של פעם.
למרות ובגלל שאני מכירה בדפיקויות שלי.
אני יודעת לומר שאני אדם שכלתן שלא נותן לרגש להוביל אותו.
אבל לפעמים הוא כלכך שם, הרגש, שלשכל הישר פשוט אין מקום להתבטא.
אני אדם מרוכז בעצמו בדרך כלל, שמחפש את הסטירה (הפסיכולוגית, הפיזית) שתזעזע את יסודותיו.
אני נושמת שיגרה, אבל חיה מריגושים.
שלא הצלחתי למצוא לי את הקו העדין בין ריגוש ורגש. עדיין.
חשוב לי להיות נאהבת ומוערכת. זה מהווה חלק מבסיס הקיום שלי.
יגעת ומצאת, תאמין. עכשיו הגיע הזמן לעבוד על ה"יגעת". להודות מול עצמי בפה מלא שאכן יגעתי.
כי אז, מצאתי או לא מצאתי (והיי, אם הפתגם אומר אז כן מצאתי!), לפחות אדע שאני שלמה עם הדרך.