Realitivity

יש בי חשק, תשוקה לבדסמ. אבל לא לסתם מכות (שכבודן במקומו מונח). להרגיש את זה. את הכניעה, את ההתערטלות.

זה לא יכול לקרות כמשהו אקראי, זה צריך להיבנות, התחושה הזו. הביטחון באדם שמולי, להרגיש את הדינמיקה הזו: אני משחררת - הוא לוקח.

וזה דורש משאבים שאין לי. ומהיכרות שלי עם עצמי ובמיוחד מהיכרותי את עצמי בתוך תהליכים כאלה, כנראה גם לא היו ולא יהיו לי משאבים כאלה, באמת, כמו שצריך שיהיו, אם רוצים את זה אמיתי.

וכשהמשאבים לא שם, אין תהליך. וכשאין תהליך, אין כניעה, אין התערטלות.

וזה בעצם לופ שאני מקיימת עם עצמי, בידיעה שזה בידי. ואני גאה בעצמי על ההחלטות שלי ועל העמידה שלי מאחוריהן (ולא בקושי), ועם זאת אני ערה לכך שאני עדיין מתעסקת בעניין. הופכת בו מכל זוית אפשרית. אולי אני בונה לאיטי את הלגיטימציה הפנימית שלי לכניסה מחודשת לתהליך. אולי כי משעמם לי, ובא לי משהו להתעסק איתו. אולי כי זה בדמי, ה"עניין".

מה שבטוח, אני חופרת.