בבית החילוני שלנו מעולם לא שמו דגש על חגים. יתרה מכך, בעידודו הנמרץ של אבא, חגי ישראל הם סוג של טאבו.
אפפעם לא השקיעו בארוחות חג פרופר, בהענקת משמעות מסביב לחופש מהגן/ביה"ס. אפילו תחפושות לפורים היו לנו הכי מעפנות בשכבה. אבל הכי. אין לי מושג מתי הולכים לבית כנסת ובאיזה חג, אם בכניסה או ביציאה או גם וגם או אם בכלל, מתי תוקעים בשופר ומה קוראים בשולחן החג.
ואפילו כך, בכל זאת - כמו לכל אחד, אני מניחה - יש לי אוסף נוסטלגי של זכרונות עבר, של איך חג צריך להיות, מסורת וכאלה.
משהו שאני רוצה להנחיל לילדים שלי.
ואני רואה איך היום הכל הופך לפלסטיקה וניכור. איך פורים הפך לחג של הילדים עם התחפושת הכי יקרה (שנראית בול כמו התחפושת הכי יקרה של השכן, מאותה חנות, באותה מידה, עם אותה תגית מחיר הזויה) של הגיבורעל הנוכחי ויובל המבולבל (יובל המבולבל!!!); איך יומכיפור הפך לחג האופניים והג'יפים הממונעים (WTF??) והשכנה המגעילה שמעשנת בכיכר השכונתית ליד כולם.
כל שנה מאז הפכנו להורים אני מוצאת עצמי מציינת ל-נ' כמה נחמד יהיה אם השנה תהיה לנו סוכה.
אנחנו גרים בבית משותף עם אלף שכנים, ולהרים סוכה דרך הוועד משום מה תמיד נראה לנו כמו תיק; אף אחד מאיתנו לא הרים מעולם את הכפפה.
וכל שנה מגיע סוכות וסוכה אין.
והשנה, לפתע, בדקה ה-90 זה קרה. ויצא שמשהו כמו חמש משפחות, יחד, טרחו ועמלו על הקמת הסוכה, ממש בערב החג.
בחלוקה אופיינית בנו להם הגברברים את השלד, כשהבנות והילדים עומלים על הקישוט.
מקץ שעתיים היתה לנו סוכה אמיתית.
עם סכך, וקירות מבד (בדים שכל השכנים הביאו, לא בדים קנויים; וכן, אני מוצאת לנכון לציין את זה), ומלאה בקישוטים מעשה ידי כולנו.
איזה אושר זה מילא אותי. וואי וואי, אני מרחק מילימטרים מלהפוך את הפוסט הזה למלא בלבבות ופרפרים.
אפילו הזמנו אושפיזין 😄
לפני 16 שנים. 13 באוקטובר 2008 בשעה 21:12