Realitivity

סתיו מביא לי מלנכוליה. אני לא טיפוס של חורף. חורף עושה לי רע. קר לי ורטוב לי וסגור וסגריר לי. זה פשוט לא זה.
איכשהו תמיד יחד עם הסתיו מגיע יומכיפור. ואיכשהו - השנה לפחות - המלנכוליה והיומכיפור והסגריריות מביאים אותי להרהורים. חשבון נפש.

אני שומעת את זה לא מעט לאחרונה מסביבי. לא מעט אנשים נמצאים בהרהרת משל עצמם.

מחשבות מתערבבות לי זו בזו.

גיליתי בעצמי המון כוח בתקופה האחרונה.
המון כוח רצון, המון נחישות, המון דבקות בעקרונות, המון אמביציה.
אבל לצד זה גם המון רפיסות, כניעה לקשיים, חוסר סבלנות והתנשאות.
גיליתי מחדש אהבה שהצטמצמה לה.
הבנתי שיש מחיר לכל בחירה. אבל גם הבנתי שאני לא מוכנה לשלם בקלות.
גיליתי שיש בי הרבה חמלה. ושאני יכולה להיות גם האדם האגואיסטי ביותר עלי אדמות.
אני חושבת שהשנה האחרונה עשתה לי להתבגר, ומהמקומות הפחות קלים לעיכול.
אבל אני גם יודעת שאני נאחזת בילדותיות, לעיתים עד כדי אינפנטיליזם הרסני.
אני הכי מחושבת בעולם, אבל גם עושה שטויות שעלולות לעלות במחיר גבוה.
הייתי רוצה "לשבת על מיליארדים" כמו שהדפקט ההוא אמר. וגם השנה זה רק הייתי רוצה.
גיליתי בעצמי הרבה חוסרי שלמות. והבנתי שכשאני מכירה בהם, אני הרבה יותר שלמה עם עצמי.
אני אוהבת אותי של היום יותר מאשר את עצמי של פעם.
למרות ובגלל שאני מכירה בדפיקויות שלי.
אני יודעת לומר שאני אדם שכלתן שלא נותן לרגש להוביל אותו.
אבל לפעמים הוא כלכך שם, הרגש, שלשכל הישר פשוט אין מקום להתבטא.
אני אדם מרוכז בעצמו בדרך כלל, שמחפש את הסטירה (הפסיכולוגית, הפיזית) שתזעזע את יסודותיו.
אני נושמת שיגרה, אבל חיה מריגושים.
שלא הצלחתי למצוא לי את הקו העדין בין ריגוש ורגש. עדיין.
חשוב לי להיות נאהבת ומוערכת. זה מהווה חלק מבסיס הקיום שלי.
יגעת ומצאת, תאמין. עכשיו הגיע הזמן לעבוד על ה"יגעת". להודות מול עצמי בפה מלא שאכן יגעתי.
כי אז, מצאתי או לא מצאתי (והיי, אם הפתגם אומר אז כן מצאתי!), לפחות אדע שאני שלמה עם הדרך.