|
|
|
בדרך כלל זה מאוד מספק, לגלות שהאינטואיציה עובדת.
אבל יש מקרים, מן נבואות אינטואיטיביות שכאלה, שמעצבנות עוד בהיותן נבואות בלבד.
אבל כשהן מתגשמות,
(ואולי ניתן להתווכח על עוצמת התגשמותן, אבל זה לא באמת רלוונטי)
הן ממש מעצבנות.
וכן, זה עדיין מספק. משהו בסגנון "I told you so..."
(כמה שאני אוהבת להיות צודקת...).
אזרתי אומץ וקניתי ערכה.
אזרתי אומץ וביצעתי את הבדיקה.
אזרתי אומץ (כאן היה דרוש הכי הרבה אומץ) והבטתי.
קו אחד. לא שניים, אחד. שלילי.
אין לתאר את ההקלה שבאה בעקבות זה.
משקולת עצומה שנחה לה על החזה שלי הוסרה.
אותה משקולת שמנעה ממני להירדם אתמול בלילה.
אותה משקולת שבגללה הסתובבתי היום בבוקר קצרת נשימה.
אותה משקולת שמערערת אותי כבר שבועיים.
באותם רגעים של המתנה לתוצאה, שם הגעתי להבנה מזוקקת וברורה, שאני לא מוכנה.
זה לא הזמן המתאים עבורי. עוד לא השתחררתי מהטראומה, אני צריכה עוד זמן.
הצרה היא שאני מרגישה שזה חיובי.
וזו בדיוק הסיבה שאני כלכך לא רוצה לבדוק...
כי אם זה חיובי, אני איאלץ להתמודד עם השאלה הזו של רוצה/לא רוצה, מסוגלת/לא מסוגלת, לפנים.
מרגיש לי גדוש ולא אמור להרגיש לי גדוש בימים אלה.
אני עייפה לאחרונה כמו שזכור לי שהייתי עייפה רק בשתי תקופות אחרות בחיים.
בשתיהן זה היה חיובי.
ואתה רוצה עוד אחד. כמו שבפעמיים הקודמות רצית. רק שאז רציתי גם אני באותה מידה.
והיום לא.
היום אני עדיין ספוגה בטראומה של הפעם השניה.
בתהליך הקשה, באקט המתעלל, בימים שאחרי. הו, הימים שאחרי.
הימים האלו נחרטו לי עמוק עמוק בפנים.
לא חווית איתי את החוויות האלה. היית שם, לצידי, אבל במקום אחר.
זר לא יבין זאת. זר למהלך העניינים הפנימי שלי, הכוונה.
וזה לא רק זה. זה מכלול של סיבות שבגינן זה לא צריך לקרות.
אז איך לעזאזל אני אומרת לך את זה?
איך אני גורמת לך להבין שאני פשוט לא מסוגלת?
למה פה אני מסוגלת לכתוב, אבל כשאני מריצה בראש את הסצינה של הדיון, ברור לי שזה לא יתנהל בפשטות בה זה יכול, אמור, צריך, הלוואי שהיה - קורה.
אני לא רוצה.
אז לא פלא שאני גם לא רוצה לבדוק בכלל.
אם נתעלם מספיק חזק, מספיק זמן, זה ייעלם.
אז זהו, שכמו כאב שיניים (אללי על האנלוגיה), גם זה לא מסוג הדברים שעוברים.
יכולה להבין את זה. או לפחות להתחיל להבין את זה.
גם אני, פעם לפחות, נהגתי להתפלש במקומות רעים לי.
מרצון, בערך. ברור, לכל הפחות, שבמודעות מוחלטת.
מערכות יחסים בלתי אפשריות; גם כשהוא היה מגיע להבנה הבלתי מתפשרת שאני לא האחת עבורו, היית נשארת שם.
כולי בתוך המערכת שכבר אינה. שבויה בתוך רגשות שאופפים את כולי ומונעים ממני יכולת תזוזה.
והדרך החוצה משם היתה תמיד, כמובן, בראש. שלי. אבל נמנעתי ביודעין מלבחור בה.
ההתפלשות הזו, במקום מסוים, הסבה לי עונג.
לתקופה מסוימת.
אז להבין את השורש אני יכולה.
אבל גם תוך כדי התפלשות, תמיד ידעתי שהמקום הזה הוא הרסני.
שאי אפשר להתקיים כך לאורך זמן.
אולי אני צרת אופקים, אבל נשגב מבינתי איך אפשר להפוך את המזוכיזם המאכ?ל הזה לדרך חיים.
לבחור במקום האומלל והמאמלל הזה ולשרוץ בו עוד ועוד בלי לרצות לצאת.
בלי לרצות לצאת.
אולי אני צרת אופקים, go figure.
בכל מקרה כמי שצופה מהצד ונדרשת לתמוך, מדובר במסע סיזיפי.
בתוקף הבחירה בקיום נטול כל סיפוק, מתקיימת טחינה בלתי פוסקת של המצב הקיים, והחברים התומכים מסביב הם (היחידים) שנמצאים שם. כדי לחפור ולטחון יחד, ולהגיע יחד למסקנות הברורות שוב ושוב. ולראות כיצד שום רציונל לא חודר שם לתוך העניין.
לא משנה איזו מראה תעמוד שם מול הפנים, ומה ישתקף שם במראה, כל עוד הוא שם, היא שם.
אני קוראת את הפוסט שלי עצמי והנה לפתע אני מגלה נימה של צדקנות. אצלי.
זה ממש פוסט אופייני של כל בחורה שנחשפת לצד מזוכיסטי אצל חברתה, ונבהלת, ומנסה להציל אותה מעצמה.
אז אוקיי, אל לי לשפוט אחרים דרך המשקפיים שלי. fine.
חייה ותן לחיות.
Yuck
איזה יום חג, א' בתשרי, מגעיל.
היום הראשון של השנה אמור להיות בסימן השנה כולה, לא?
ססססאמכ.
עכשיו זה הזמן.
אחרת כבר תהיו זקנים מדי. ולמי יהיה כוח אז.
ככל שמחכים יותר, ההחלטה הופכת לקשה יותר.
בכלל, הרי הגיל הוא פקטור משמעותי ביותר. בסוף כשתחליטו שכן כבר לא תוכלו.
אתם יודעים שזה הדבר הנכון בשבילכם.
שוב? כבר?
הרי לא הפסקתם לקטר על חוסר חיים. אז עכשיו?
מה בוער לכם? חכו לכיתה א'.
אתם כבר יכולים להריח את החופש, אז כבר?
גם מבחינה כלכלית, זה הרבה יותר הגיוני.
אתם יודעים שזה הדבר הנכון בשבילכם.
מעניין מה יהיה בנסיעה הזו. מרגש ומפחיד.
כל הזמן עייפה; משהו עובר עליי.
בזמן האחרון מינון הבקשות לתינוק חדש עולה ועולה. אני כבר לא משוכנעת שאני לא רוצה.
לפעמים אני מוצאת את עצמי נהנית לגרום סבל. נהנית להטיח אמיתות צורבות בפנים, ולאו דווקא מכוונה טהורה לייצר מודעות המומה, אלא גם מכוונה להקטין. זה גורם לחזה שלי להתנפח (נו, לפחות משהו אחד:) ).
איך היא יכולה לומר שהיא לא רוצה ילדים?! נכון, זה לא קל. נכון, לראות אנשים קרובים לך מתמודדים עם אתגרים זה לא בדיוק האפרודיזיאק האיכותי ביותר לרצון להביא ילדים. אבל בכל זאת, קצת משמים, קצת עצוב, להכריז על רצון בעריריות.
אני אוהבת מתוק. אוחחח, אוהבת מאוד מתוק. והנה הגיעו החגים, ולי אין שום בעיה רפואית שתגרום לי לא להשמין (שיט!!!). מה שאומר שאולי הגיע הזמן לעשות החלטה ולהתחיל לזוז שוב.
זה הניק השני שלי. פתחתי את הכרטיס כשהרגשתי חשופה מדי בניק הקודם, והייתי צריכה בכל זאת מקום לכתוב בו.
עם כל הוירטואליה והאנונימיות, אני מרגישה כאילו גם בניק הזה כבר אין לי פרטיות לאחרונה. כאילו הדמות שנוצרה פה קיבלה חיים.
ועם החיים האלה נוצרה אצלי לאורך הזמן סוג של מחוייבות לדמות ולמה שהיא מייצגת.
פתאום אני כותבת מפיה של Devil's angel, ויש דברים שמותר לה לכתוב, ויש דברים שאסור.
אני זקוקה למקום לכתוב בו. לעזאזל, הרי יש בלוגר וישראבלוג וקפה דה מרקר וגוד נווז עוד אלף ואחד מקומות אנונימיים לכתוב בהם.
או שאקנה יומן. או שאייצר לי עוד ניק כתיבה.
אם אני מייצגת פה במשהו, אז נראה לי שיש בכלוב לא יותר ממאה חברים. 30 אלף ניקים, ורק מאה חברים.
יופי יופי יופי, שבועיים וקצת מאז ההכרזה וכבר, סימן מקדים מצויין היום.
העניינים מתקדמים כפי שטוב לי. עוד צ'קמארק בדרך.
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=152399&blog_id=33812
החגים האלה לא יכולים להגיע בעיתוי טוב יותר.
העומס הזה שוחקקקקק. מרוב משימות סימולטניות כל הפרויקטים נמרחים להם בראש יחד, אני עובדת כמו רובוט.
אני לומדת המון, מלמדת (אני!) המון, כל הזמן בעשייה.
תקופה מרתקת.
ובכל זאת, חופש נדרש, ומהר.
family time.
בעירי היו שתי עלמות
שתי עלמות יפות ותאומות.
הן היו תמיד כל כך דומות,
כל כך דומות היו העלמות.
ואהבתי את שתיהן, אלי,
זאת שלי היתה וזאת שלי,
ככה באו לי צרות טובות
שתים הן ולא יודעות
זאת על זו, וזו על זאת.
האחת נשאתי להרים
כדי לראות בזרח החמה
ואת השניה ליערים
לראות כיצד השמש נעלמה.
ואהבתי את שתיהן, אלי...
איך שהימים חולפים מהר
ואיך הליל הולך ומתקצר,
והמלאכים רומזים לי כבר -
מה אעשה, במי מהן אבחר?
כי אהבתי את שתיהן, אלי...
