Realitivity

קצת מפגרת
קצת מפוחדת
קצת מנוצלת
קצת מסוקרנת
קצת מנצלת
קצת מבושמת
קצת מקשקשת
קצת מתנכרת
קצת סופגת
קצת חופרת
קצת טוחנת
קצת overwhelmed.
הרבה, בעצם.

ובתוך כל בליל התחושות,
וסערת הרגשות,
קצת שכחתי
קצת לא מצאתי את המילים,
ולא הורדתי את הכובע בפני מי שיצר את כל זה.

הד ההתרגשות עבר.
פלאשים עוברים לי מול העיניים, ונושאים עימם תחושות של זמן אמת.
מרגישה צורך לדבר על זה.
אבל אין עם מי.

כל הדרך חשבתי שמדובר בה, בהיא.
והתהפכה לי הבטן.
רוצה, לא רוצה, רוצה, לא רוצה...
מה שבטוח, הייתי צריכה לחרבן כל הזמן, מהתרגשות.

אוקיי, מודה.
בא לי.
אבל מצד שני...

זין!

אני חרמנית. אני במחזור ואני חרמנית. ובא לי זיון ואגינלי משובח וקורע, מלוכלך ככל שיהיה. ולא יעזרו כל המזמוזים, הפור פליי, הלזיין לי את הפה, או התחת. מהנה ככל שזה יהיה, מענג ככל שזה יהיה, זה לא עונה לי על הצורך הבסיסי הזה של אורגמה ואגינלית, פנימית, בוערת, רוטטת ומשכרת.
אלוהים כמה שאני חרמנית.

דפדפתי לי קצת אחורה בבלוג וזיהיתי כמה פוסטים אמוציונליים למדי שנכתבו לאחרונה.
תיעוד של קשת רגשות שלא מאפיינת אותי.
אני כלכך בנאדם שלא לוקח ללב בדרך כלל. מעבירה הלאה, לא מתרגשת.
ופתאום לאחרונה אני לא כלכך כזאת. פתאום לאחרונה אני מוצאת את עצמי נדהמת מעוצמת הרגשות שאני חו?וה.
אני לא טפלון, אני נייר סופג.
ואני מתרגשת מזה. גם כשמדובר על רגשות שליליים. גם כשזו התמודדות.
כי להרגיש זה מו?י כיף.

פעם, כשהייתי קטנה, הוא לא היה מורגש כמעט.
היום, פעם בכמה זמן אני מקבלת כזה מחזור, שמוריד לי כאפה.
כזה שעוד לפני שהוא מגיע, הוא מודיע על בואו. בחצוצרות, מודיע.
PMS טוב כזה, וול דאן.

להצליח להיות הורה טוב עבור ילדיי. אני חושבת שזו שאיפה בסיסית של כל הורה. וזה אתגר. הטענה השחוקה ההיא, שכדי להיות הורה לא צריך ללכת לביצפר (וחבל שכך), נכונה וקולעת.

אף אחד לא מכין אותך למורכבות הכרוכה בגידול ילדים. במובנים הטכניים, באותם דברים שקל לזהות, אבל בעיקר במובנים האמוציונליים.
אצלי, כאמא, קורה לא אחת שאני חווה רגשות מאוד טוטאליים של קינון והגנה עליהם. רצון לספק להם בועה ממנה יצאו אנשים למופת בבוא היום. היום הזה, אם זה תלוי בי, יגיע בגיל 30 ככה. פלוס מינוס. לא, סתם, לא באמת. לפעמים אני יכולה להעמיד אותם למכירה באיזה דוכן בשוק. תמורת נזיד עדשים. גם זה לא, לפעמים. אבל במאקרו, אני רוצה לספק להם כל כלי אפשרי שיעזור להם להיות אנשים טובים בבגרותם. אנשים טובים, עם חיים טובים. עד כמה שאני יכולה לעזור.

לפעמים זה דורש ממני, מאיתנו, לבנות מסגרת שקשה איתה בטווח הקצר. שמגבילה. שמונעת. תגידו טבעי, תגידו חינוך, הכל נכון. והכל ראוי. זה לא הופך את זה לקל יותר. ולפעמים, המטרה הזו שמצויינת במשפט הראשון בפוסט, מצליחה באורח שנבצר מבינתי לסתור מטרות אחרות, חשובות אף הן. עצוב לי שזה ככה ועוד יותר עצוב לי לדעת שזה לא חייב להיות ככה. אבל אין לי שליטה על המצב, אלא רק על המעשים שלי. והמהלכים האלו שנדרשים כדי להיות הורה טוב יותר עלולים להפוך אותי, בעיני המתבונן לפחות, ולתקופה מסויימת לפחות, לחרא בת.

הורות היא נס, פלא הבריאה. הורות היא אתגר מתמשך שחייבים, פשוט חייבים, להצליח בו.

להיות הורים זה בכלל בכלל לא פשוט.