Realitivity

אין כמו משפחה בשביל להעלות ת'טורים.
מזמן לא געשתי כמו עכשיו.

כמה עבודה; כמה אחריות; כמה עומס.
התקופה הזו קורעת אותי לגזרים.
להפתעתי, אני לא קורסת. אני לא מתפרקת.
אני שם, אני בסדר, אני משקיעה ואני עומדת בזה. בגבורה אפילו. באופן מרשים אפילו.
כבר כמה חודשים טובים שאני מרגישה דרייב שלא הרגשתי שנים.
צורך פנימי, אישי (להבדיל מלחצים חברתיים, שפסחו עליי), חזק וברור.
אני רוצה עוד.
מגיע לי עוד.
ואני עושה עוד, ואעשה עוד יותר, ואקבל על זה עוד הכרה, ותגמול.
ואני קובעת כיצד ומתי זה יקרה.

עוד שנה מהיום אני כבר אחרי הקידום שאני מבקשת לעצמי.

יופי. עכשיו זה כתוב, וזה מחייב. נותר ליישם.

נסענו היום לבקר חברים במרחקים.
לקח שעה בבוקר עד שהילדים הסתדרו, היו קצת עצבים בבית, ואז נכנסנו לאוטו.
רבע שעה לתוך הנסיעה אנחנו יוצאים מהעיר.
יושבי האוטו מתחילים לשיר שירי דרך.
"שני חברים יצאו לדרך..."
"אנשים טובים באמצע הדרך..."
כפרעליה שרה את כל המילים בסולמות הנכונים, חיממה לי את הלב.
מקץ שעה וחצי של נסיעה, שעברה, באופן די מפתיע, בנעימים, הגענו.
איזה בית, איזה מרחבים, איזו שלווה.
בילינו יום שלם עם כמה זוגות (משפחות בעצם) חברים, והזמן עבר בלי שנשים לב.
הילדים זרמו, שיחקו, שרו, נדבקו (לא שלנו!), התחפשו, הופיעו...
הגדולים ישבו, דיברו, צחקו, שתו, העלו נוסטלגיות.
אפילו הניתוק בסוף היום עבר בשלווה ובנועם. שגם זה לא ממש תדיר.
<אויש, אנחנו זקנים...>
את הדרך חזרה אני נהגתי. ז'ינז'ית, כבר אמרתי פעם.
אווחחח כמה שאני אוהבת להתעצבן על נהגים בכביש.
אמצע הדרך הביתה, כנראה התחלתי לנשום אוויר ערים צלול כפיח,
הקריזה התחילה לטפס.
הגענו הביתה כשכולנו פקעת עצבים.
איך התחלנו את היום, איך בילינו אותו, ואיך סיימנו אותו.
וזה פתאום העלה לי (לי!) הרהורים על מעבר להרים בעצמנו.

השבט התכנס הערב לארוחת שבת.
השבט (אמנם לא פורמלית, אבל פרקטית) התרחב.
והרמוניה שררה.
הרמוניה!
ה ר מ ו נ י ה.
אני אוהבת את הצליל של המילה הזו.

היום אמרו לי, לי - הז'ינז'ית (או לפחות זו שמתיימרת לתחזק את האופי הכי הולם ג'ינג'ית שיש) - שנדיר לראות אותי מאבדת את זה. שאני בדרך כלל שומרת על פאסון מאוד רגוע, וש*מרענן* לראות אותי נדלקת.
לי, הז'ינז'ית.

אפשר לעשות את זה. להתרגל להתמודד עם פחות.
לא קולד טרקי, לא עבורי לפחות, אבל צעד-צעד, פרוסה-פרוסה, זה ניתן.
מה זה ניתן? זה כבר מוכח, מוכח - ברמה של פוסט-דוקטורט - מוכח.
מהיום בלי...
אחרי חודש כבר מתרגלים.
ואז גם בלי...
כבר לוקח פחות זמן הפעם.
וככה עוד ועוד פרוסות, דקיקות כאלה, שלא מרגישים את הכובד של כל אחת בנפרד.
אחת לכמה זמן ניתן לעשות זום-אאוט ולהתבונן (סביר שבעיניים פעורות) על הדלתא.
מה שהיה ומה שהווה, והפער שביניהם.
ואז זה מכ??ה בך. על כמה היית מסוגל לוותר. עם כמה פחות אתה מסוגל להתמודד.
במקרים הטובים (ויש גם רעים, אבל לא עכשיו) זה גורם להתעלו?ת.

וכשקורה משהו נדיר באמת, לפחות בנוף המוכר והאינטימי, שפתאום לוקח אותך בכיוון ההפוך,
ומעמת אותך עם ההתמודדות עם יותר, זה משחרר איזה סוויץ' לא ברור שלא מפסיק לייצר פרפרים מתעופפים ולבבות ורודים מהסוג הזה-






*טוב, אולי סגפנות היא לא המונח המדוייק פה, כי בכל זאת היא אמורה לבוא מרצון (נדמה לי), ופה רצון לא שיחק תפקיד.

פשוט ניכנס לאוטו, נדליק ת'מזגן, נשים מוזיקה, וניסעעעעע ?!

ולצד הכל, הלירוק דם הזה מעיק עליי. זה מאפיין אותנו מאז ומתמיד, ונדמה שאנחנו באמת טובים בזה, עמידים. אבל זה גובה מחיר. ולעיתים, מחיר השחיקה מעיק עליי. טריגר טורדן הפעיל אותה, ועכשיו שורה עליי תוגה. עם הפנים למעלה, עם הפנים קדימה, מישירה מבט.

המממ...
מחר, 31/8, היום האחרון של החופש.
מי היה מאמין, אבל הנה הגענו לסוף החופש, ואני, במקום להיות עם הלשון בחוץ, אפילו קצת מחמיצה לנוכח סיום החופש.
היה ארוך, היה קשה, דרש תכנונים וסידורים והתגמשויות, אבל בעיקר היה כיף.
היה כיפפפפפפףףףףףףףףףףףףףףף!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!1111

יחי החופש הגדול ושככה ירגישו כל החופשים, אמן.

מעצבנת זותי!
מאז שיודעת על הנטיונת, אין פעם אחת שאבוא לטיפול (כולי מיוזעת ומפוחדת) וזותי לא תחשוף את שיניה בחיוך אכזרי נוטף רוע ותגיד- "אבל מה, מאאאאמי, את הרי אוהבת רק אגרסיבי".