Realitivity

נסענו היום לבקר חברים במרחקים.
לקח שעה בבוקר עד שהילדים הסתדרו, היו קצת עצבים בבית, ואז נכנסנו לאוטו.
רבע שעה לתוך הנסיעה אנחנו יוצאים מהעיר.
יושבי האוטו מתחילים לשיר שירי דרך.
"שני חברים יצאו לדרך..."
"אנשים טובים באמצע הדרך..."
כפרעליה שרה את כל המילים בסולמות הנכונים, חיממה לי את הלב.
מקץ שעה וחצי של נסיעה, שעברה, באופן די מפתיע, בנעימים, הגענו.
איזה בית, איזה מרחבים, איזו שלווה.
בילינו יום שלם עם כמה זוגות (משפחות בעצם) חברים, והזמן עבר בלי שנשים לב.
הילדים זרמו, שיחקו, שרו, נדבקו (לא שלנו!), התחפשו, הופיעו...
הגדולים ישבו, דיברו, צחקו, שתו, העלו נוסטלגיות.
אפילו הניתוק בסוף היום עבר בשלווה ובנועם. שגם זה לא ממש תדיר.
<אויש, אנחנו זקנים...>
את הדרך חזרה אני נהגתי. ז'ינז'ית, כבר אמרתי פעם.
אווחחח כמה שאני אוהבת להתעצבן על נהגים בכביש.
אמצע הדרך הביתה, כנראה התחלתי לנשום אוויר ערים צלול כפיח,
הקריזה התחילה לטפס.
הגענו הביתה כשכולנו פקעת עצבים.
איך התחלנו את היום, איך בילינו אותו, ואיך סיימנו אותו.
וזה פתאום העלה לי (לי!) הרהורים על מעבר להרים בעצמנו.