אפשר לעשות את זה. להתרגל להתמודד עם פחות.
לא קולד טרקי, לא עבורי לפחות, אבל צעד-צעד, פרוסה-פרוסה, זה ניתן.
מה זה ניתן? זה כבר מוכח, מוכח - ברמה של פוסט-דוקטורט - מוכח.
מהיום בלי...
אחרי חודש כבר מתרגלים.
ואז גם בלי...
כבר לוקח פחות זמן הפעם.
וככה עוד ועוד פרוסות, דקיקות כאלה, שלא מרגישים את הכובד של כל אחת בנפרד.
אחת לכמה זמן ניתן לעשות זום-אאוט ולהתבונן (סביר שבעיניים פעורות) על הדלתא.
מה שהיה ומה שהווה, והפער שביניהם.
ואז זה מכ??ה בך. על כמה היית מסוגל לוותר. עם כמה פחות אתה מסוגל להתמודד.
במקרים הטובים (ויש גם רעים, אבל לא עכשיו) זה גורם להתעלו?ת.
וכשקורה משהו נדיר באמת, לפחות בנוף המוכר והאינטימי, שפתאום לוקח אותך בכיוון ההפוך,
ומעמת אותך עם ההתמודדות עם יותר, זה משחרר איזה סוויץ' לא ברור שלא מפסיק לייצר פרפרים מתעופפים ולבבות ורודים מהסוג הזה-
*טוב, אולי סגפנות היא לא המונח המדוייק פה, כי בכל זאת היא אמורה לבוא מרצון (נדמה לי), ופה רצון לא שיחק תפקיד.
לפני 16 שנים. 2 בספטמבר 2008 בשעה 20:38
